אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
מְשׁוֹרֵר
הַמּוֹרָה מְדַבֶּרֶת הוּא שׁוֹמֵעַ
אֵין שָׁם מִלִּים רַק מוּזִיקָה
שְׁנֵי עֵצִים מִתְנוֹדְדִים בַּחַלּוֹן צוּרוֹת שֶׁל דְּיוֹ בַּמַּחְבֶּרֶת.
הוּא מוֹנֶה שׁוּב אֶת צוּרוֹת הַחֲלוֹם:
שְׁנֵי עֵצִים הַמּוֹרָה מְדַבֶּרֶת אֲהוּבָתוֹ סוֹגֶרֶת חַלּוֹן.
הוּא יוֹשֵׁב בְּשׁוּלֵי הַדַּף
עֵצִים מִתְנוֹדְדִים בַּמַּחְבֶּרֶת
לִבּוֹ סוֹבֵב עִם הַשָּׁעוֹן עַל הַקִּיר וְעַכְשָׁו
צִלְצוּל אַחֲרוֹן
הוּא עוֹצֵם אֶת עֵינָיו שׁוֹמֵעַ.
'אֵין שָׁם מִלִּים' הוּא רוֹשֵׁם.
מתוך "מוזיאון הזמן"
*
ספריי החדשים בשבוע הספר
|
|
|
.jpg)
.jpg)
מבחר מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007:
צל – חול וזמן – אוניברסיטה – באביב הם ישובו – מיטת אהבה – ראי ראי – הנוף הנכון / אמנות –את חיי היום תן לנו היום – לידה: המסע אל העולם
מבחר מתוך "המרחק בינינו", קשב לשירה 2008:
כל עצם היא גביע – קפיצה למים – הציִד – שירים מן הטוכארית
יפה השיר, אמיר, אכן כמו שיר -תמונה (דיגיטאלית) במוזיאון הזמן
תודה, איריס. את כבר מכירה גם את שאר החדרים והתמונות 🙂
איזה יופי.
אהבתי את הבית השלישי, שבו היוצרות מתערבבות, והוא מוצא את עצמו בשולי הדף, את העצים בתוך המחברת, ואת לבו עם השעון.
וכמובן שאפשר לשמוע הרבה דברים, גם כשאין מלים.
ודאי שאפשר, עדה 🙂 ושמח שאהבת.
נכון, אין שם מילים. ויפה השיר שלך כל כך. מיטיב לתאר את ה"אין" באופן מוחשי ביותר. בהצלחה בשבוע הספר.
(ודרך אגב, אמיר, בזכות ס.ב.י התוודעתי לשיר אחר שלך שאולי כדאי שתעלה לכאן – "בוא". אחד החזקים. נפלא ביותר.)
תודה, שירה, ו'בוא' יבוא בעיתו.
הוא גם הולחן, רק שאני לא יודע איך לצרף קבצי קול.
שיר של ס.ב.י. מתוך "שירה והעיר הגדולה" הועלה היום לרשת ואביא את הקישור בפוסט הבא.
היא משוררת מבטיחה ביותר.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=11711#post11711
יוסי יקירי, תודה על המחווה מחממת הלב. אגיב לך שם.
שיר מופלא
אין שם מילים
השורש של כל אמנותנו
ולומר זאת על שירים-יפה וחכם
נכון, מירי, שם הוא.
אמיר, שיר יפה. מזכיר לי מעין תמונה ביאליקאית מעודכנת בשורות חופשיות. הילד-נער המשורר גופו נמצא "בבית המדרש", אבל המחשבות, הראש, הנפש, בחוץ, בעולם אחר לגמרי. ואז רצות התמונות או השורות וגם האהבה נמצאת באמצע. אני עצמי מאוד שונא את שבוע הספר, אבל בהצלחה. אהבתי. רני.
תודה ונכון רני, יש פה מן החוויה הביאליקית ההיא, אבל שים לב שהריחוף פה חולף על פני חיים שלמים עד תומם – מן הכיתה לאהובה ועד ל'למי צלצל הפעמון'.
אשר לשבוע המו"לים העבריים, מסכים אתך, ולא רק הם. ביום ג' למשל זומנתי להתייצב בכנסת, כי הח"כים קוראים שירה.
כנראה הנחת תפילין וניחום אבלים כבר לא ממש מספיקות לטיהור הבית.
ובכל זאת יש איזו תשומת לב לתרבות.
אתה ודאי צודק. אין כאן רק חוויית ילדות אלא חיים שלמים חולפים על פנינו ברגע נתון.גם הסוף עם "אין שם מילים" עומד בקונטרסט לכותרת. אכן שיר יפה. ובאשר לשבוע הספר, תמיד יש לי מרה שחורה בשבוע הזה. נכון, קידום התרבות זה בהחלט דבר חשוב. אך אמיר, הרי ראית את כל אותם סופרים שרצים לחתום מאחורי הדוכן העלוב לעוד שלושה-שלושים קוראים. כל אחד מהם, וחלקם כמובן יוצרים בעלי ערך, נדחף עם סחורתו לחמש דקות בטלוויזיה וממלמל דבר-מה. איך כתב ברכט, אני מצטט מתוך הזיכרון "גלות משוררים" בתרגומו של בנימין הרשב שנסע ולא שב, "אני מתגנב בַּתור של המוכרים". די, זה נמאס. וההתעלמות מהשירה? ומצורכי העמותות בדוכנים מוזלים? והתקשורת שכל כך אוהבת לעסוק בעצמה. פתאום נורא חשוב מה צבי יחזקאלי קורא. מה אכפת לי לעזאזל. אחד המו"לים הגדולים כאן בארץ אמר פעם בשבוע הספר דבר נכון באוזני מו"ל אחר: "תן להם להכניס לשקיות. הרי ממילא אני יכול למכור כמעט לכל אחד כאן חרא בין שתי כריכות." ואולי כאן המקום לומר שגם הספר המתורגם "המרחק בינינו" הוא ספר שירים שמאוד אהבתי ואף כתבתי על כך במעריב. בכל אופן, בהצלחה בכנסת, ד"ש לאלי ישי ותן לו חוברת "הליקון" ושבוע הספר שמח לך. רני.
רני, זה שנים אני מדיר את רגליי מכיכרות השוק ההן, ואף לכנסת, אם אסע, רק למען אלי ישי וחבורתו הספרותית אסע. שהרי בניגוד לספרי, הליקון לא יימכר שם בכיכר – אבל הנה זכיתי וזימנה לי ההשגחה העליונה מאה ועשרים שוחרי שירה הממתינים בכליון. איככה אחשה?
לעומת זאת, גליון הסופרים של עיתון הארץ שעשע אותי במובן החיובי של הגימיק, וההמלצות ב"ספרים" היו בכיוון. מחכה לראות שיר בעמוד הראשון.
מי יודע, אולי שירת הברבור של ישראסטין עוד תהיה ערבה לאוזן.
ותודה על הביקורת ההיא ב"מעריב". שמחתי שמצאת עונג ב"המרחק בינינו". שירה חושבת וגם מרגישה כזו היא מהפכה המתרחשת באלביון בדורנו שלנו.
מקסים. בעבר שלנו אין שום מילים וזאת מגבלת הכותב.
התחושות של הילדות שמה שלא תעשה, אין להן שיחזור או ריח או מילים , אבל חיים עצמאים יש להן.
יפה תארת בשירך את עולם המראות של הילד המשורר השפה הטרום וורבאלית אליה הוא מתוודע לעולם – כתמים של דיו, לעומת שפת המילים של המורה. אהבתי את השיר, אמיר
טוב, אני רק יכולה להגיד/לומר שביום השמיני-התשיעי- העשירי…..
לא גורש האדם מגן העדן,
אלא ישב האדם וברא את היצירה האנושית כולה במכחול, בצבע, במילה ובשירה.
יפה בעיני. מאוד יפה ונוגע, הכתיבה, הריתמוס……
תודה, אביטל. מאין שם מלים באנו, ושמה נשוב.
זה דווקא לא התחבר לי עם מוות אלה עם יצירה.
או שהאין מילים הוא היצירה עצמה.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2479
אמיר יקר, לפני שנה וחודשיים פורסם השיר המרגש הזה כאן בבלוגייה. השעון מסתובב, הפעמון מצלצל, זו הכיתה, ועדין "אין שם מילים" רק שירים מופלאים של משורר.
בהצלחה בשבוע הספר.
תודה על הזיכרון והתזכורת, תמי 🙂
איזה שיר יפה!
הוא מזכיר לי קצת שיר של זמר צרפתי ששמו פרנסיס קאברל
http://www.musikiwi.com/paroles/francis-cabrel-qu,est-ce-que,je-viens-dire,38707.html
הוא מתאר שם את החוויה של התלמיד ואחר כך החייל שמסתכל בחלון/חולם במקום להקשיב, ואת גלגולו לאמן שכבר לא נוזפים בו אלא משקיטים את הרעש סביבו כדי שיוכל "לחפש דימויים" בשקט. 🙂
Qu'est-ce que je viens de dire ?
בעונג, לי. הבהייה הזו היתה בלי ספק חוויה מעצבת לרבים 🙂
אני אוהבת מאוד את השיר הזה
משחק של בבואות על גבי בבואות, שיוצרים סינסטזיה בין קול,מראה,נוף,ציור, מוזיקה…
החלון, ראי, השתקפות, יצוג
קסם. האם הילדות מתסיימת?
תהליך?
דנה, כל רגע שאנחנו בהווה הוא מין סינסתזיה כזו. פשוט שוכחים לסדר 🙂
והחלון? חלון. והקסם? קסם.
אפשר לחזור.
יפהפה.
"ובצהרי יום קיץ בדד שיחק שם ילד/ילד עזוב לנפשו, רך ויחיד וחולם – ואני הוא הילד, מלאכי" (מתוך "ואם ישאל המלאך", ח.נ.ביאליק).
גם אותי, כמו את רני יגיל לקח השיר באסוציאציה אל ביאליק. מעניין. כאן ושם תחושה שיש הצצה במבט בוגר אחורה אל הילד המשורר. ו'הילד חולם'.
שיר יפה וחולמני כראוי, אמיר. 🙂
יישר כוח,
ובהצלחה בשבוע הספר.
התגובה הזאת (ציטוט מ'ואם ישאל המלאך') שלי, אמיר. לא יודעת למה שמי נמחק.
תודה חמה תלמה. ההעמקה הזו בבהייה הייתה מתנה 🙂
יפה:
אֵין שָׁם מִלִּים רַק מוּזִיקָה
מקסים.
"הוּא יוֹשֵׁב בְּשׁוּלֵי הַדַּף" הכי מרגש אותי.
אבל בכלל, העצים המתנועעים במחברת,
השמיעה והראייה שמתערבבות,
הלב, השעון, הצלצול,
כאילו כל המרכיבים מתערבבים.
מעניין מה היתה התוצאה לו נבחן הילד במבחן רורשאך 🙂
וכל תגובה לשיר, גם זו שלי, מבחינתי מזהמת אותו, גם אם קצת.
אז:
ששש
מסכים, שששש 🙂
אבל לא יכול להתאפק – מה הסיפור עם הרורשאך, רונית?
רורשאך – מבחן כתמי הצבע.
מכיר, לא ?
זה התאים לי לכותרת "צורות של דיו במחברת", ולחשיבה המעניינת של הילד, ותהיתי מה היה יוצא לו במבחן כתמי הצבע.
אתה יודע, אלה עם הפרפרים מי שלא יודע להסתיר שהוא חולה רואה בהם
מפלצות, אמא מכה ילד, איבר מין נשי,
אבא מכה את אמא, מפלצת מכה את אבא,
פרפר מפייס בין אמא לאבא, וכולי… כיד הדמיון הטובה :)))
טוב, אז אולי הוא רואה גם שם שני עצים מתנודדים בחלון 🙂 מה זה אומר עליו?
חייבת להגיד שלא יודעת ..
האמת שאני לפעמים קולטת עד כמה אני לא מבינה שירה, וזה די מדהים.
(מוזר, את של רחל ואלתרמן וזך אני מבינה להרגשתי).
אבל גם חביב, כי אני זו אני ויש לי אישיות 🙂
אני רגילה להתאים את עצמי לכל תחום וכל נושא, וכייף לראות את המגבלות.
למשל בשיר הזה, קצת התפלאתי על הקטע של האהובה והילד. חשבתי, טוב נו אמיר והראש הכחול שלו, בשבילו אהובה זה גם לילד בן 8, ובזה זה התמצה 🙂
בכל מקרה, השיר השרה עליי אוירה נעימה, מן רקע למדיטציה, שזה די מחמאה בעולם שלי 🙂
היי אמיר
'רק המוזיקה'- זה מה שהופך את הדיבור של המורה לשיר
אין שם מילים, זאת התבנית הפנימית להכניס את האין מילים שלך.
בהרגשה שלי השיר הזה מתכתב עם הפוסט הקודם- התיקוה- השתמשת במוזיקליות של התיקוה, והרבבת בן קודש לחול, בן כיסופים למציאות, פרמת את החלום היהודי, והגעת לעכשיו.
להתראות טובה
נכון, טובה, מזה זה התחיל. המלים היו רק מין צלילים שאין להם שום מטרה או שימוש, כמו העצים המתנודדים, כמוני 🙂
מישהו כנראה החליט להרוס את הבלוגייה
שיר יפה יפה.אוהבת את המילים ואת הקצב המיוחד שיש בשיר
הזה.זוכרת בדיוק כך את הרגעים שהייתי מתעופפת מתוך הכיתה
לתוך מרחבים אחרים, הצלחת להעביר את התחושה הזאת כל כך מדוייק.תענוג של שיר.
ולמה שמישהו ירצה להרוס את הבלוגייה הכייפית הזו?
הי אמיר, שים לב.
עכשיו לי יש בשם מיל ואתר כ"ביכולים".
בסוף: אני חותמת.
בהמשך אולי יעשו גם את זה בשמי.
בינתיים, אני סומכת עליך שתמחק את השיר שלמעלה. זו לא אני.
באופן אישי, תמיד הייתי נגד מחיקות, אבל זה היה בניהולי מול קהילה.
למעשה, אם אני חושבת על זה, אף אחד שם לא היה יכול לכתוב בשם של מישהו אחר, כי לכל אחד היה שם, ואם רצו אותו, המחשב היה אומר שהשם הזה תפוס. והיה צריך להמציא סיגל11 סיגל 111, אבל לא כל אחד יכול היה להיות במקומי סתם כי בא לו להיות רשעי. וגם שם לא נתקלתי בנסיון לפגוע בי אישית. תמיד הייתי נחמדה אפילו אל טרולים כי זכרתי שהם בני אדם עם בעיות והם לא אשמים שהם לא מצליחים להתחבר לקבוצה באופן חיובי.
הפגיעות שלי מהרשת הן מסוג שונה. כאן אפשר להעלב אבל לא באמת אפשר לפגוע. אני מבקשת שלא יבקשו ממני הכרות ואם רוצים להבין למה אז הנה כולם רואים ואולי מבינים איך אפילו אנשים עם תמונה יכולים להיות חולי נפש ומסוכנים. אז אני אדבר עם מי שארצה ומי שלא ירצה אני יודעת להרגיש מצויין ואינני מסוג של מטרידים אובססיביים. אני מרגישה כאן אצלך ואצל גבריאלה מוגנת. בבלוגיה באופן כללי המצב לא נעים לשהיה. אולי אני אקח הפסקה מלהגיב אבל אמשיך לקרוא אצלך בענין רב (מסתבר שאפילו מצויידת בכל סימני הזיהוי והמגינים משהו נשבר בי מהחיבור הנקי לכאן)
לסיום, אנסה לעשות משהו קטן לכבודך שמאוד מכובד בעיניי:
לכל החושדים באמיר שהוא אני, איך אתם מסוגלים? האם הוא נראה לכם כאדם אדם שמרמה ולו בשם היצירה? (זה משהו שגיורא לשם ניסה להסביר לי שיוצרים עושים דברים כאלה אבל לדעתי זה צריך להיות ידוע ונקי) אם כבר לחשוד בסיגל מומצאת למה לא תחשדו באלו שכבר המציאו בעבר? אולי אני צאלה כץ או אורי אלחייני או כל אלה שאתם מזכירים ומכירים? למרות שאני יודעת שאני אני, האם הדמויות האחרות לא היו פרובוקטיביות באופן מסויים שרצו לעשות משהו? (אני לא מכירה ממש את הדמויות והסיפורים השלמים, אבל צאלה הייתה משוררת שהתאבדה, ואורי אלחייני הומצא בשביל להיות ספר נכון?) האם אפשר לעשות מ"הדמות" שלי ספר? איזה פרטים כבר סיפרתי על עצמי? חווה נכנסה עם תשוקות לספר חיים, אני לא דמות כזאת. ואם נניח חלילה טפו טפו טפו הייתי משאירה כאן מכתב כמו צאלה אז מה? האם לאמיר אור הרב גוני חסר מה לכתוב, חוץ מאשר להעתיק משחק שכבר שוחק ויצא כנראה גרוע. למה גרוע? כי תראו איך שאתם מוכנים להאמין לכל דבר על כל אחד. תראו איך שאתם לא מסוגלים לקבל את העובדה שיש אישה אמיתית בשם סיגל שכותבת כמו שהיא נשמעת כמו שהיא מתכוונת ובלי כוונה של רוע באף תגובה. זה מוכר ספרים? מה אני כבר עושה כאן מלבד לקרוא ולהגיב ולשחק משחקים לא אישיים בהם אפשר באמת להיות כל מי שרוצים ולמי שלא ניסה…זה הכיף האמיתי ולא רואה כיף בהתחזות לשם הונאה.
זה אינטרנט ,אנשים. לא הדלת הסגורה שלכם בבית. לשם מעולם לא ניסיתי להכנס. לאינטרנט מותר לי. לא הגעתי לכאן בשביל לפגוע באף אדם ובטח שלא באמיר ויוצא שהחברים שלו רק אחרי שאולי הם מאמינים שיש סיגל, מוכנים להגיד לי משהו, אבל לא ראיתי פניות ישירות לאמיר שאומרות לו שמי מכם בטוח שהוא לא אני. לא נוהגת לבקר ואם עולה בי ביקורת, אני מנסה לבדוק מה הבעיה אצלי ומצאתי את זו שאצלי. אבל אציין את זו שלי כלפיכם: ניסיונכם להיות נייטראלים עלובה בעיניי. איפה הרגישות הפנימית של אנשים יוצרים? איפה עצימת העיניים והבדיקה הפנימית לגבי הצדק? למה אני חווה כאן מן שמחה לאיד? כי יש בכם קנאה לכשרון? תבדקו את זה עם עצמכם. אם הסיבה היא שאתם באמת פגועים מהמצאת הדמויות שחוויתם כאן בעבר אז תבדקו מי המציא ולמה המציא והאם זה מתאים גם לכאן? תיקון לאמון שלכם בחברים שלכם יכול להיות לכם טוב. (גם לי, ברור, יש לי את הבעיות האישיות שלי עם החברה, אבל זה לא פוטר אתכם). בחירת צד ולא להתנדנד חסרי ביטחון ברוח הרעה שנושבת כאן. קחו דוגמא מגבריאלה, לא יצאו לה קרניים מאמירת אמת פנימית. אל תנסו להיות דתיים שרק אלוהים יודע ואתם לא יודעים כלום. אבל זה בסדר. תהיו מי שתהיו, בסך הכל אתם אנשים מוכשרים ונעימים רק קיבלתם ציון לא עובר אצלי בחברות, והפעם ראיתי את זה מהצד בלי לסכן את בריאותי וילדיי. כל זה קרה כשעמדתי לפתוח לכם דלת, ואני שמחה על העיתוי, שבתור אחת שקוראת סימנים הבנתי שזו הייתה עלולה להיות טעות מרה.
מקווה שאחרי הבלוג אי שם בארועים שלכם תוכלו להסתכל לאמיר בעיניים, ואם תצליחו תסתכלו יותר עמוק, ותחפשו אותי, יודעים מה תראו? שאני לא שם!
אז טוב. אולי אני גבר.ואני לא. ואולי אני צאלה שעשתה קמבק מוזר ואני לא. או שאורי אלחייני רוצה עוד ספר (עלי, כמה עצוב אבל אני לא) אתם חשבו טוב טוב לפני שאתם מעלילים על אדם עם שם…אפילו אם זה רק בתוך הלב שלכם.
עכשיו ספרו לי מה דעתכם על קצב? מספיק אישה כמו ענת פרי בשביל שאני אחשוב כמה פעמים למי להאמין. מספיק לי לראות איך אתם באופן אוטומטי הולכים אחרי דמעות של אישה רק בגלל שאני חשודה כגבר (אלוהים ישמור) ואני שמחה להיות חשודה בשביל לראות אתכם. בשביל ללמוד אתכם. לא למדתי כמו חוה זמירי בר בחיים שלי, אבל החיים הם בית ספר מדהים.
חתימה: אם מה שכתוב כאן לא נראה ללב שלכם כמו דברים שסיגל כותבת אז זו לא אני!
סיגל, אין לי מה לומר. לא אמחק ולא אעביר מכאן את התגובה. ואל תדאגי לי, ושמרי על עצמך. אני לא נמצא במקומך ובסערתך, ובכל זאת הרשי לי לומר לך לא לקחת ללב, ודאי לא לקחת ללב רוע שמופנה אלייך (ואולי זה אפילו לא רוע, רק חיבורים של מוח רדוף).
אנסה למחוק כמובן את התגובה שנכתבה בשמך, אבל לא חושב שמישהו חושב שזאת דרכך להתבטא. מקווה שזה לא ימחק גם את תגובתך, ואם כן, אנסה להחזיר מהמייל.
אוקי. מחזיר מה שנמחק מלבד התגובה המתחזה:
מישהו כנראה החליט להרוס את הבלוגייה
מחיקת התגובה של תגובה זו
13/06/2009 18:19
מאת: שירית קופה
שיר יפה יפה.אוהבת את המילים ואת הקצב המיוחד שיש בשיר הזה.זוכרת בדיוק כך את הרגעים שהייתי מתעופפת מתוך הכיתה לתוך מרחבים אחרים, הצלחת להעביר את התחושה הזאת כל כך מדוייק.תענוג של שיר. ולמה שמישהו ירצה להרוס את הבלוגייה הכייפית הזו?
שירית, מצטער – תגובתך נמחקה עם שרשרת התגובות הפוגעניות שראשיתה במישהו או מישהי שהתחזתה לסיגל באופן קריקטורי.
אבל כפי שאת רואה, החזרתי אותה בהעתקה (עדיף להגיב ממשבצת ה"הגיבו" ולא לתגובה קודמת במקרים כאלה).
והשיר ? תודה, וחושב שתרגלתי המון מדיטציה בכיתה עוד לפני שידעתי על המושג מדיטציה 🙂 השמיים היו הגבול…
לאן היית מתעופפת?
לאן הייתי מתעופפת?
הייתי מתעופפת למקום שאיננו
מקום.
אם יש מילה טובה
שיכולה לתאר מקום שאיננו מקום
הייתי שמחה למצוא אותה.יש לך רעיון למילה כזו?
וזה מחבר אותי למילה יציאה מהגוף.
יציאה מהגוף-יוצאים בדיוק לאן?
אני עדיין חושבת איך להגדיר זאת.
כשאמצא משהו יותר מדוייק אשתף.
ומשום מה מתחיל להתנגן לי השיר "העץ הוא גבוה , העץ הוא ירוק.."
משהו בכוון של עצים ציפורים וים-
זה מקום טוב להתחיל לעבר מקום שאיננו מקום, מבחינתי.
מה שבטוח כמה שיותר גבוה יותר טוב.
רואים משם יותר .
ותודה שהחזרת את תגובתי.
ואני דרך אגב בטוחה שאתה לא סיגל ואתה גם לא אף אחד אחר או אחרת.אתה זה אתה. זה ברור-לא?
וזה מאד משמח.
מצטערת על כל הרע שאנשים עושים זה לזה.
הלוואי שהייתי יכולה כמו שחלמתי בילדותי
במטה קסמים להסיר את העצבות להפוך את כולם לשמחים.
כשכתבתי בתגובתי הקודמת שאהבתי את הקצב המיוחד שבשיר הזה מה שחלף בראשי שהרווחים בשיר יוצרים תחושה של חללים שקטים.(חללים שמעבירים את הקורא לעוד תמונת מחדשבה), ועכשיו אחרי שסיימתי לקרוא את הקריאה היפה של סיגל לשיר, הנה באו לי תשובות לשאלה ששאלתי את עצמי בתגובתי הקודמת.(בעקבות השאלה ששאלת אותי).לאן הייתי מתעופפת?
הייתי מתעופפת למקום שיש בו שקט.
שקט ממילים.
שקט מתמונות מחשבה.
שקט שבו אתה יכול למלא את העולם והעולם יכול למלא אותך.
שקט שבו אתה יכול ליצור.
שקט מבורך.
שיכול אחר כך ליצור את המילים הבאות.
מעניין שרציתי בתגובתי הקודמת לקרוא לזאת חופש.
וזה באמת חופש בעיניי.
לנוע בחופשיות בין המילים והשקט.
אין מילים- יפה מאד השיר שלך.
ויפה עוד יותר מזה שאתה מרשה לנו ככה להכנס
לך לנשמה ולשיריך לנבור בהם ואחר כך בעצמנו
וללמוד עוד על החיים.
שירית, לשם העיפה אותך התגובה של סיגל? 🙂 יש לך כנפיים רחבות…
לא יודע אם זה שיר, או ברכה או תפילה, אבל בוודאי הגדרה להרבה ממה שאנחנו קוראים "חופש" לעיתים באופן שאין בו די "יש" מעבר להסרת ההגבלות.
תודה, וגם על המלים החמות.
שירית, יש יציאה אל מקום ויש יציאה אל לא-מקום, וגוף או לא גוף – זה דבר אחר לגמרי.
ואשר לשאר – אל דאגות. אנחנו יכולים לעופף ולשיר יחד בזמר מנטלי סוחף את השיר מקונילמל "אומרים כי אני" 🙂
את הדיונים בעניין הזהות הבלתי נסבלת של החיים העברנו ל"טוהר המלה"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8724&blogID=182
וסיגל, קראתי שוב. פסק זמן אולי נחוץ לפעמים, אבל ראי עצמך מוזמנת ורצויה תמיד. חבל מאוד יהיה אם תיעלמי מנוף הבלוגייה.
אני ממש מודה לך על שאת מזכירה מידי פעם שלמדתי. כן למדתי ולמדתי גם בבית הספר של החיים. בבלוג מסויים (שאיני זוכרת את שמו) דברו על תפקידם של מבקרי ספרות.
רני התוודה, שכאשר העביר ביקורת שלילית לעיתים, קנה לעצמו שונאים, תגובותיו חזרו מספר פעמים עד שלבסוף שאל במר ליבו לשם מה עליו לכתוב ביקורת. ואפילו ביקורת על ספר שאינו מעניין אותו. אין זה המקרה כאן, השירים של אמיר הם יפים, ואפילו בלתי שגרתיים. אבל אני אמונה על לבוא ממקום של מבקרת ספרות.
ניסיתי להגיע לאתר שלך, ואין דף כזה. ואולי אם את מרגישה עצמך פגועה, הרי שאת מעי שפכו כאן בבלוג הזה.
רציתי להגיד דברים ממקום של הערכה ולפעמים ביקורת, שכוונתה לא היתה שלילית, אלא נסיון לכוון, להגיד מה דעתי ומה נראה לי.
לתדהמתי היו כהנה וכהנה שטרחו להיכנס בי עד שענת פרי היתה בטוחה שאני באמת גבר. זה היה די משעשע לחשוד בי שאני גבר, וגם אצלה ניסו כל מיני מבקרים להשתלח בי.
אני אינני בוכה כאשר פוגעים בי.
אינני עצובה כאשר מנסים להשתלח בי,
אני לא חולה, ואני לא אישה מסכנה ואני גם לא מתכוונת לשחק את התפקיד הזה. אני כן מנסה לברר, ואני כן מחזירה למישהו שמנסה לפגוע בי.
לבסוף, אחרי כל ההשתלכויות, רציתי להגיד שהשירים של אמיר עוררו בי השראה לכתוב דברים. חלקם כתבתי
אתם ראיתם בזה חשיפה. היא היתה מבוקרת לחלוטין. ידעתי שזה מקום שכל אחד יכול לקרוא את דברי. חלק מהם ידעתי שימחקו.
האם אני צריכה לומר שנפגעתי. אולי, אבל הרבה נפגעתי מכך שיש אנשים שזקוקים להשתלח, להיכנס ולהעליב אנשים אחרים מתוך צרכים שלהם.
אז אני קיימת. ואנשים יודעים שאני קיימת, ועל שיר שחטאתי בכתיבה צריך היה לקרוא וידוי-מצב.
טוב, אני בטוחה שאמיר לא ירגיע אותי כמו שהוא מנסה להרגיע אותך. אני גם יודעת שאנשים אחרים לא יתנצלו על מילים פוגעות.
אבל לנוכח השירים נשאלת השאלה האם ליד כל מילה כתובה צריך להגיד יפיפה, נהדר, אדיר הוצאת לי את המילים מן הפה, ועוד תגובות מעין אלו שעוברות בבלוגיה בכלל – היינו חיזוקים חיוביים. מכאן, נשאלת השאלה אם זאת צריכה להיות תגובה שמופיעה באופן תדיר על כל מילה נכתבת? תמהתני. אני הייתי מצפה לסוג של פרשנות, הבעה של איכפתיות, וגם תיקון. לא אמירת אמן על כל מילה כתובה.
אם זה הז'אנר האם הכותב, אפשר לשכפל תגובות ולהציג אותן – השאלה היא עד כמה נגע באמת הכתוב – בקורא?
אגב, הורדתי זמירי – בר. מספיק.
אני חוה
סיגל שיהיה לך ברור מעולם לא חשבתי שאת אמיר אור
אני פשוט לא מסוגלת להתייחס לאנשים אנונימיים מסיבות של פגיעות אינטרנטיות, כשאנשים התחזו. אני לא חושבת ולא חשבתי שהתחזית אבל זה כלל שקבעתי לי , לדעת מי מאחורי השם כדי לא להיסחף ולגלות שהכל פיקציה. יש לי נטייה להתידד עם אדם וצריכה את תחושת הבטחון גם באינטרנט. מאידך קראתי עד כמה אנשים נהנו מתגובותייך והתייחסויותייך ואני לא רואה שום סיבה שתפסיקי גם אם תמשיכי בדרך
האנונימית .
ואני הייתי זו שכתבתי לאמיר, "מישהו החליט להרוס את הבלוגייה" כשקראתי את השיר הגועלי שכתבו בשמך , כך שהנה אני מגלה לעצמי שבכל זאת אני מצליחה לזהות מתי את זו את.
שוב אני אומרת לך לא חשבתי שאת לא את , הפריע לי חוסר הידע על האדם שמולי מסיבותי האישיות. מקווה שהבנת.אני לא מבקשת סליחה כי השתמשו בה בהגזמה לאחרונה בבלוגייה וכנראה בהתחזות אבל אני מקווה שאי ההבנה לפחות בינינו הוסרה. אני י ו ד ע ת שאת לא אמיר אני י ו ד ע ת שאת אישה ואישה טובה. ובעצם זה לא מה שחשוב.חשוב להיות בן אדם ומה שחשוב לי באינטרנט כבר כתבתי.
הי מירי,איזה קטע, בדיוק נכנסתי והתחלתי לכתוב תגובה (מידי ארוכה:), ומחקתי, כי החלטתי לא לתפוס שטח כתיבה מהנושא שאמיר פרסם. ענייני ארוחת ערב לפני, אז אכתוב את מה שרציתי לכתוב בקרוב, בפוסט טוהר המילה. שם אענה גם לדברייך הכנים.
(נדמה לי שבתגובה הראשונה הבאתי לשם קישור, ואם לא אז מאוחר יותר אוסיפו)
הבנתי שהמייל והאתר אינם יעילים, אז אנסה להסתפק בחתימה:" אם משהו נכתב בשמי, וזה לא נשמע לכם בלב שזו אני, אז זו לא אני".
סיגל 🙂
השירים יפים, אמיר. מכל השאר אני מבולבלת. מוטב להתרכז ביצירה.
זה גרעין הקסם של שירה:
תפיסת/לכידת ה"אין שם מלים" במלים.
התמכרות להיולי,אך גם מסגורו:צורות הדיו במחברת, הדף. באותה עת, מודעות למימד הזמן, זמן מוקצב:צלצול אחרון.
ולבסוף- השליטה-הוא רושם. שיר יפה.
בעונג. אבל התמכרות, עליזה ?:) מה עוד נבקש מלבד ללגום את הרגע במלואו? הרגע במלואו הוא הזמן כולו.
שיר מטהר, יפה, מרחף לו המשורר לצלילי המוזיקה, ללא מילים. אני רואה את המילים מתעופפות, שטות בחלל. אהבתי את החזרות, כמו ולס.
לוסי, ככה גם בשבילי היה לכתוב אותו – שלום והשלמה, ועונג, כמו ריקוד. גם הפעמון שבסוף.
הי אמיר, לא הגבתי לשיר כי קראתי שהגבתי לו בעבר אבל מתברר שהמרחק בזמן מאפשר גם התחדשות מחשבתית, ואני מוצאת בשיר עוד קריאה (שאגב זוהי מיומנות שנוצרה לי בעקבות הבלוג שלך,ועידודיך, והשירים כמו נפתחים מולי להבנה כמו ארץ בלתי נגמרת של אפשרויות קריאה).
אז… לשיר:)
הפעם שמתי לב לכך, שהשיר נלקח מהספר ששמו מוזיאון הזמן, והתמקדתי בזה כברמז. "אין מילים" כך שבדקתי את המקומות שבהם נמצאים האינמילים. הרווחים וההפסקות. מקומות של שקט והקשבה וגם מקומות של קפיצות בזמן. כך ניסיתי לקרוא.
ויצא שהמשורר המבוגר חוזר אל הילד הלוך ושוב, הוא נזכר ומקשיב ובודק, צבעים וריחות ומילים… ושומע שקט. המשורר התחיל מנקודה של שקט. הילד ידע לשמוע את השקט אפילו בתוך כיתה רועשת. מתוך השקט נוצרת אפשרות ליצירה ואני מאמינה שלשם כתיבת השיר היה אולי צורך בשקט מוחלט.
הוא נזכר: "המורה מדברת" ואז יש רווח לתת למורה זמן לדבר, והרווח מחפש את השקט כי דבריה לא היו הנקודה שהפכה אותו למשורר.
"הוא שומע" ואז שוב יש רוח שמאפשר הקשבה ,והרווח ארוך יותר כי יש שם צלילים זאת מוסיקה ולא מילים.
ואז העיניים של המשורר המבוגר מסתכלות שוב על מה שהוא רואה בתמונת אותו הילד, וממרחק הזמן אפשר לראות "שני עצים וצורות במחברת" שברור שאי אפשר לראות בדיוק מה כתוב שם, ואולי גם לדגיש שלא חשוב מה נכתב שם, כי המשורר שבאותו ילד לא במילות המחברת נמצא.
והחיפוש ממשיך.
המבוגר "מונה שוב את צורות החלום". מסתבר שבעצם הכל קורה אולי במעין חלום מודע. ושוב "העצים", "המורה" הרווח שבו יש מילים של מורה, ותנועה של עצים, או רווח של איפשור סקירה, מבט והזכרות.
ואז האהובה שסוגרת את החלון. יש לילד אהובה בכיתה? אולי זו ילדה? ואולי זאת המורה? ואולי בכלל מכיוון שזה נמצא בסוף המשפט הסוגר את השם, והמשפט הבא לאחר רווח גדול שוב מתחיל מהמבוגר אל הילד, אז אולי האהובה היא מזמן המבוגר, שמסיטה אותו מהשקט. והרווח בין השורות זה שוב הזמן שלוקח למשורר לחזור מעצמו ומאהובתו ומהחלון הממשי, אל אותה תמונה שבה הוא חוקר את הילד שלימים הוא משורר.
כשהוא חוזר אל הילד…"עכשו הוא יושב בשולי הדף"…קצת שובבי בעיניי ומראה כמה חופש מאפשר הדמיון שאפשר להיות קטנטנים כאלה ובלתי נראים ולשבת איפה שרוצים בתוך התמונה אפילו על קצה של דף:) זה ממש מתוק בעיניי, והרווח הרב מאפשר לו להנות מהמקום, ואז לשתף, ששם בתוך המחברת מצויירים עצים בתנועה…בטח שכיף לשבת שם בשולי הדף, ולהביט משם פנימה והחוצה.
"ליבו סובב עם השעון שעל הקיר" שוב מסביר שהזמן עובר, והילד גדל והפך למבוגר. ורווח נוסף שמעביר את התמונה ל: "ועכשיו".
כאן עכשיו בעצם הצלצול כמו שאר הרעשים של כאן, כמו החלון שנסגר והצלצול אחרון.
כלומר אולי גם נגמר הזמן והגיעה העת לסיים את הטיול ולרשום מסקנות.במציאות אין אינסוף של זמן לטייל עם ילד לנצח וצריך גם אם בחוסר ברירה, פשוט צריך לחיות אותה.
אז הוא עוצם את עיניו רק עוד פעם אחת… רווח של זמן להקשבה והתבוננות ואז התשובה: "אין שם מילים". הילד שגדל והיה משורר כבר אז, היה משורר כנראה בזכות יכולתו לשמוע ולראות את השקט.
הילד הזה כנראה שלח את המידע הזה לעולם בשיר המשתף הזה, שבשביל ליצור צריך למצוא קודם כל שקט, ובשביל שקט צריך למצוא בתוכנו את הילד.
בעיניי ילדים הם הכתובת להרבה תשובות, כך שכנראה מכאן התחברתי לשיר באופן הזה.
בנוסף לכך שאתה מסביר באחד הפוסטים ששיר הוא שאלה שבסופו מוצאים תשובה. אז חושבת שחיפשתי מה הייתה השאלה ומה הייתה התשובה ומכאן היה הכי קל לי להתחבר.
עכשיו, גם אני רוצה להגיד על השיר את מה שרציתי לומר ברגע הראשון שקראתי: מקסים:)
סיגל, ברוכה השבה 🙂 אחרי קריאה כה מדוקדקת, לא נותר לי אלא להתוודות על כוונותיי, אבל אני ממש לא רוצה לקלקל.
שמת לב שאפשר לשבת בשולי הדף ובין העצים ולהקשיב לקול של המורה כאילו היו אלה צלילים בלי תוכן מחשבתי (כמו העצים, כמו הילד).
אבל ככלל, זהו מעוף דרך החיים. האהובה היא מתקופה אחרת, אבל הילד עודו שם, צופה. הצלצול האחרון הוא בנוסח "למי צלצלו הפעמונים" והוא עודו שם. אין שם מלים, הוא רושם.
לב שמתי אמיר. גיליתי שיותר קל לקרוא מלב מאשר מראש. (לי), זה ההבדל בין הקריאה קודמת שנתקעתי עם החלק הפתוח והסגור של חלונות ודלתות ופחות עם מכלול השיר.
ואני בדיוק קוראת את הפוסט החדש שניה לפני תגובה.
אגב, שמתי לב:) שהקישור לריזל זכלינסקי (מקווה שאיתתי נכון) מוליך אל אותו קישור של סיגל בן יאיר.
הלב מצפן חשוב, אחרת השיר לא הופך לשלך, הקוראת 🙂 ותיקנתי את הקישור.
רק שאלה: כדי שאבין את ה"נוסח" של למי צלצלו הפעמונים אני צריכה להכיר את "למי צלצלו הפעמונים?" ובעצם גם חשוב לי אם יש תשובה. כלומר, למי?
שני הצלצולים היחידים שיכולתי להזדהות איתם עד כה היו צלצול כצליל סיום של שיעור, של סיור במוזאון, של שעון המורה שהגיע הזמן להתעורר מהחלום.
למי עוד הם מצלצלים? פעמונים זה כבר מוטיב יותר נוצרי בראש שלי. הגיבן מנוטר דאם או החתן שמדלג לכנסיה בבוקר בגבירתי הנאווה אז זה איכשהו לא צלצל לי כפעמון כזה:)
סיגל, "למי צלצלו הפעמונים", ובעצם "למי צלצל הפעמון" (For whom the bell tolls) הוא רומן של המינגווי על מלחמת האזרחים הספרדית, שהנושא שלה הוא המוות, מה שמרומז גם בכותרת: הפעמון מצלצל כשמישהו מת, וזה באמת מנהג נוצרי.
אגב, קרלוס סאורה עשה מהרומן סרט מופלא.
אז צלצול אחרון בהחלט מצטרף כאן לסוף מוחלט. אבל אם כבר למוות של משהו אז כמו בקלפי טארות, מוותה הוא פתח להתחלה חדשה ולא תום של כלום.(חוץ מתום הילד שזה משהו אחר). ולדעתי זה שוב מן רמז למוזאון שבספר, תמונה אחת מסתיימת רק בשביל להתחיל תמונה חדשה.
ועוד שאלה: האם זה השיר המסיים את הספר?
גם הרומן של המינגווי מצטט – את ג'ון דאן שכתב את השיר:
No man is an island,
Entire of itself.
Each is a piece of the continent,
A part of the main.
If a clod be washed away by the sea,
Europe is the less.
As well as if a promontory were.
As well as if a manner of thine own
Or of thine friend's were.
Each man's death diminishes me,
For I am involved in mankind.
Therefore, send not to know
For whom the bell tolls,
It tolls for thee.
הוא מצלצל עבורך. אבל הוא מצלצל כל החיים. לא, זה לא השיר החותם אלא מבט סינופטי על החיים, וחוזר חלילה.
שיר אופטימי לדעתי ומקסים.
לגמרי. שיר אנושי וחובק חיים.
וגם הוא שייך ל… בית הספר. למדנו אותו בתיכון, והוא הותיר בי רושם עז.
התמכרות במובן של טוטאליות , של נצח במובן החיובי.
אהה, הבנתי 🙂
ובאשר לשליטה, שימי לב ש"רושם" (את רשמיו) אינו בהכרח כתיבה, אלא אולי ביצוע ה"אין שם מלים" ברישום (עצים מתנודדים במחברת).
שליטה לא במובן הגס, גם רישום של עצים מתנודדים במחברת
,הוא אקט אמנם מאד מעודן, אקט המלווה בתנועה.
עליזה, זו לא הייתה "מחאה" אלא תוספת למחשבה. אני לגמרי בעד שליטה, בדיוק במובן שדיברת עליו:) חוסר שליטה הוא אומללות. מעשה היצירה הוא משהו מוזר ביותר, מין שליטה בתוך התמסרות, ולא ארחיב פה (כי כבר הרחבתי על כך ברשומה אחרת).
ואולי ראוי, מסיבות אחרות לגמרי, שאעלה שוב את הרשימה ההיא, "השיגעון האלוהי" .
הפעמונים הם המוות שיושב על הכתף, לא?
הפעמונים הם המוות שיושב על הכתף, לא?
הפעמונים הם המוות שיושב על הכתף, לא?
כן כן, אבל זה מהמסע לאיכטלאן, לא?
במסע לאיכלן, יש להולך עם האינדיאני תחושה שמשהו נמצא כל הזמן לשמאלו. הוא נמנע מלשאול, ואולם בסוף מספר לו האינדיאני, שהמוות הוא האורב לו מצד שמאל.
מכאן, שיש לחיות כל יום בהנאה שלמה ובמיצוי מלא….
נדמה לי. קראתי את הספר מ ז מ ן
דנה, לא אורב, לא.
דון חואן אומר לו שהמוות הוא היועץ הטוב ביותר שיש, ונמצא שם תמיד לרשותו, יושב על כתפו השמאלית.
לפני כל מעשה הוא אומר לו, התייעץ עם המוות שלך אם המעשה ראוי.
בדיוק
לא ברור לי לגמרי האם כוונת כותב הציטוט היא להסתלבט פה על מישהו אבל בכל אופן מצאתי משהו יפה בציטוט הזה…בהמון צורות אפשר להבין את המשפט הזה..
לכן הציטוט הובא.
כי הוא יפה
גם התה. כבר מגיע המחלק של האגודה.
יפה השיר- מבט- החוצה מהפנים ולהיפך.
והתמונות המתחלפות.אהבתי בייחוד את הבית השני.
מאוד מצא חן בעיניי השיר של דאן-אגב מאיזו תקופה הוא?קלאסיקה בהתגלמותה,כמו יין טוב שנשמר ומשתבח עם השנים…
מיכל, למה דווקא את הבית השני?
ג'והן דאן נולד במאה השש עשרה ומת בשבע עשרה. השיר מ-1623