שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.

מעיין ידעתי בין עשבי הבר בתוך השקט הכחול לו ידעתי ככה לחיות לנבוע ולעד לא לחדול. רבקה זוהר היא בתם של תקווה ואהרון, נכדתם של יוסף ובעיקר של סבתא רֶבֶּקַה זינתי (שהדמיון הפיזי ביניהן, כפי שהוא נראה בצילומים המובאים בסוף הספר, מלבב. אילוסטרציה לקשר העמוק שהיא מרגישה כלפי סבתהּ, עוד שנים אחרי שהלכה לעולמה). היא גדלה והתחנכה בעכו ובבית הספר ...

על "פינה" – ספר השירים המיוחד כל כך של איריס שני. קובץ השירים "פינה" עוסק בעיבוד חוויה אישית מטלטלת. איריס שני אינה מפרטת אותה במילים מפורשות. היא מניחה לה לבצבץ בין השורות ובין השירים: זו אהבה שנסתיימה, קטע חיים סוחף וממכר שנגמר, וגם אם הוא מתרחק, הוא אינו מרפה. מן החוויות העתיקות הידועות לאדם החושב, ואולי אחת החוויות האוניברסאליות ביותר ...

האירוע הזה קרה לפני למעלה משנה. מארחי החליטו לנסוע ביום ראשון לאחד מגני החיות-הספארי של סן-דייגו. אני עצמי לא אוהבת גני חיות. גם לא ספארי. דיון קצר, והוחלט שאת אותן שעות אעביר במרכז כלשהו, קרוב. אחד מאותם "מרכזי קניות" ענקיים הזרועים לרוחב קליפורניה ולאורכה. בעצם גם אלה גני חיות. גם כאן יש מושאי צפייה, בני אדם במקרה זה, המשוטטים בסביבתם ...

תמונת רחוב: הצפת ביוב. שני עובדי עירייה עובדים מעל פתח אחד מבורות הניקוז. נהר מסריח זורם ושוטף את הרחוב. הולכי הרגל עוקפים את הג"יפה ומקפידים להישאר על המדרכה. פועל שלישי מסמן למכוניות להאט.   ואז מתקרב טנדר היילקס דבל קבינה, גדול וכבד, כחול, ברק מגיח מענן מצויר משני צדדיו. מתקן מתכת איתו אפשר לפרוץ כל מחסום מורכב לו על הפגוש הקדמי. ...

מיכל ברגמן הזכירה, בתגובתה על הפוסט הקודם שלי, את בעיית החשש מ"לצאת פראייר" (פראיירית, במקרה הספציפי של הפוסט ההוא). חרדתנו הלאומית להיתפס כפראיירים, חרדה החזקה אפילו מחרדת הקיום, היא המסרסת הרשמית שלנו. לא החשש מטעות, לא הרתיעה מלקחת אחריות, לא אינסטינקט הכסת"ח, לא הפחד מוועדת החקירה, לא שום דבר אחר. ה"אני לא פראייר", או, בגרסה המורחבת "אני לא פראייר של אף ...

וזו תמונת רחוב שעובר שיפוצים מסיביים באחד הימים שבין כסה לעשור: שורת כלי רכב מתנהלת לאיטה בעקבות משאית עמוסת אדמה המנסה לתמרן בהילוך אחורי אל מרחב חנייה לא גדול, סמוך למקום בו היא אמורה לפרוק את מטענה. פה ושם צפירות, לא יותר. ואז מגיחה מזדה אפורה, פונה בחדות ונעצרת במקום אליו מתמרנת המשאית. עוברות כמה שניות, לא יותר, ומתוכה יוצאת ...

  זה הפוסט הראשון שלי ב"בננות". מה מתאים יותר מהקטע הבא, על המורה לצרפתית. אולי קצת ארוך, אבל עדיין מתאים.     המורה לצרפתית   פָאני פינֶס היה שמה ברשימת המורים. אבל צרפתית, כך לימדה אותנו, איננה רק שפה. זו תרבות. אלה נימוסים.  לכן הקפידה על הקידומת "מאדאם" לשמה שלה, וכינתה את בני הכיתה, רובנו ככולנו צברים חניכי תנועות הנוער, ...