שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
מיכל ברגמן הזכירה, בתגובתה על הפוסט הקודם שלי, את בעיית החשש מ"לצאת פראייר" (פראיירית, במקרה הספציפי של הפוסט ההוא).
חרדתנו הלאומית להיתפס כפראיירים, חרדה החזקה אפילו מחרדת הקיום, היא המסרסת הרשמית שלנו. לא החשש מטעות, לא הרתיעה מלקחת אחריות, לא אינסטינקט הכסת"ח, לא הפחד מוועדת החקירה, לא שום דבר אחר. ה"אני לא פראייר", או, בגרסה המורחבת "אני לא פראייר של אף אחד" היא הסיסמא החונקת והמסרסת, חזור וחנוֹק וסרוֹס, גילויי רצון טוב, אדיבות, ויתור, עזרה, נחמדוּת, טוב לב – כל מה שמשמן את החיים ומחליקם עם מעט נעימות, עידון, נימוס.
כפראיירית גאה, אני מניחה שעוד אחזור לעניין הזה.
אבל, בינתיים, הנה קטע שהתרחש לפני כמה חודשים:
ההתלבטות קורעת אותו
אני עולה על הרכבת בתחנת "השלום" ומתיישבת מול בחור צעיר שנמצא בעיצומן של שיחות טלפון. הוא קצת מרושל וקצת מסודר, שיער קצת ארוך וקצת מוזנח. המכלול כולו נראה לא כהצהרה אופנתית, אלא יותר כמין רישול בכיף, של אחד שלא לגמרי סגור על עצמו.
הוא עסוק בשיחותיו ואני פותחת את החוברת שלקחתי לקרוא בדרך. אבל אי אפשר שלא לשמוע שהוא מספר לחברה שלו שהוא בדרך לרחובות לקחת את המכונית מאמא שלו ושתחשוב בינתיים מה לעשות הערב. בשיחה שנייה הוא מדבר עם אימו ומאשרר את המקום בו עומדת המכונית וגם שואל אותה אם היא רוצה שיעשה למענה איזשהם סידורים עוד הערב או מחר בבוקר לפני שהוא מחזיר את הרכב. באמת בחור טוב.
וכמה שניות אחרי שמסתיימת השיחה האחרונה, ואנחנו כבר ביציאה מתחנת לוד, מצלצל הסלולארי שלו (סליחה, משמיע רינגטון). הוא מקבל בתרועה את החבר שהתקשר אליו: "כן, השארתי לך הודעה, תשמע, תגיד לי מה לעשות. אני לא יודע. תציל אותי".
וזו הבעיה: בחורנו קיבל צו מילואים. "אימון הקמה" היה כתוב. אבל הוא לא צריך לעשות מילואים, כי עוד לא עברה שנה מאז השתחרר (מה שמסביר את הופעתו המרושלת בכיף, מיד אני חושבת לעצמי). הוא צלצל למשרד הקישור והפקידה שם אישרה לו שהוא לא חייב לבוא. אבל, מכיוון שזה אימון הקמה שולחים את הצו לכולם. שיחליט, ורצוי שיודיע להם.
עכשיו, הוא אומר לחבר, הוא בהתלבטות שקורעת אותו.
ככה למילואים סתם הוא לא היה הולך. אבל זה אימון הקמה. אם הוא לא בא – הוא דופק את האחרים ויוצא מניאק.
אבל עוד לא עברה שנה, והוא לא חייב לעשות מילואים. אז אם הוא כן הולך – הוא פראייר.
"תגיד לי מה לעשות?" הוא שואל, ממש במילים האלה: "מה עדיף לי? להיות מניאק או פראייר?"
ומכיוון שבדיוק בנקודה המכרעת הזו נעצרת הרכבת בתחנת רחובות, הוא אומר לו שהגענו, ועוד מעט יש פה מעבר במנהרה בלי קליטה, אז תיכף אני חוזר אליך. לכן אני לא יודעת מה יעץ החבר. מה עדיף לבחור, משוחרר טרי משירות החובה, להיות. מניאק או פראייר.
הו הו הו. לכבוד הוא לי.
פעם נסעתי ברכבת מנמל התעופה לקריות בוחזר.
שמעתי על בת דודה שלי סימה והילדים מה העניינים ומה חדש ואת שומעת מה הוא אמר לי ומה היא אמרה לו ואיזה קטעים ואין קליטה. הלו הלו הלו את שומעת???
רגע יש ממתינה אז איפה היינו זהו שאני לא יודע כי אני באמצע הפרויקט וכמה הוא ביקש ומה את אומרת ונבוא אליהם בשבת ואני מגיעה עוד עשרים דקות ובטח שהם יגידו ככה מה חשבת.
זוועה.
מה שכן הבחור שהבאת לפחות מתלבט וזה יפה מצדו.
זאת אומרת שלהיות מניאק עדיין נראה לו לא בסדר וזה יפה. כי אם היה הכי חשוב לא לצאת פראייר אז בכלל לא היתה שאלה-
בדרך אל תואר "הלא פראייר" אפשר להיות מניאק.
ופה הבאת לנו צדיק נסתר ואפילו תמים. הוא לא ידע שהוא כזה.
מלבד זה שלדבר בפלאפון ברכבת זה מעלה פיוזים, הבחור בעיני דווקא נחמד.
הבלוגייה הזו ממש נעשתה חברותא רצינית! (עם כל ההקדשות ההדדיות של פוסטים לפוסטים…) 🙂
שירה אני רוצה להזכיר לך שיש לך תורנות בחדר האוכל .
ועדת תרבות מבקשת שכשאת חוזרת מניו יורק תערכי ערב שקופיות לחברות. ולחברים גם. תודה
אין בעייה מיכל, ניפגש על הדשא בערב, לשעה קלה של הורה ושירה בציבור? עם יוחיק ורוחלה גם!
בסדר ענף הפרוזה יקרא מפרי עטו וענף הליריקה יאסוף דימויים בלול. חליבת הצחוקים בענף הקומי תתקיים בתום האירוע.
ואני רוצה להודות ליוחיק על הנכונות והעזרה. תודה לכל החברות. ולחברים גם.
:)))))