שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
קודם בעניין סיום התוכנית על תרצה אתר:
ערוץ 23 מציע באמת טלביזיה קצת אחרת. בין ההקרנה שבע-עשרה, ואולי כבר התשע-עשרה של "מחלקת נשים" או העשרים וחמש אם לא השלושים של "זיווגים", בין סדרות קנדיות משמימות המוצגות כ"סדרת מופת בריטיות" פה ושם יש בו כמה פנינים אותן כדי להתאמץ ולשלות.
ומה שנכון לערוץ כולו נכון גם לסדרה "מחווה לאמן" המוקרנת בו שוב ושוב, ושוב. אבל יש בה ניחוחות וטעמים של יין משתבח מהם כדאי ליהנות, כמעט לא חשוב באיזה סרט, סדרה או תחת איזו כותרת או איזה תירוץ.
ובכל זאת.
לפני כמה ימים שודר הפרק על תרצה אתר. לקראת סיומה הובא סיפור מותה ובהקשר לכך שירה הנפלא "בלדה לאישה" ("הכל נגמר"), שבו השורות הנפלאות והמצמררות:
".. . אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב,
כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב
עוד פורחות הרחק בעמק שלל חבצלות הבר
אך למרות הכל, הכל נגמר"
המנחה, ג'קי לוי, שמשום מה החליט להופיע בתוכנית לבוש כסחבק, הנוער סיפר על כך שהייתה גרסה ראשונה, אופטימית יותר, שהיא שונתה ברגע האחרון ושכמה שעות אחרי השינוי הלכה תרצה אתר לעולמה, נפלה מן החלון. אחר כך בוצע השיר והמצלמה עברה בין הקהל, הזמרת ותמונתה של תרצה אתר.
כאן הייתה התוכנית צריכה להסתיים.
אבל לא. עורכי התוכנית החליטו שצריך לשמור על רוח שטות וצחוקים, בידור ואיוולת בכל מחיר. לכן אחרי השיר הזה הזמינו את חדוה עמרני שתספר על השיר "אני חולם על נעמי" (החביב עלי מאוד). יחד עם דויד היא הרי זכתה בפסטיבל טוקיו בפרס על ביצועו. הנה היא עולה, כולה צחקוקים וחיוכים ומספרת איך היא אמרה לדויד, ואולי דויד אמר לה, ואחר כך פגשו את אנריקו מאסיאס, וגם הוא אמר להם והיא אמרה לו, וטוקיו, ופסטיבל, ושיר ביפנית, ואיזה יופי של קריירה עשו אחר כך וגם, אה, כן. תרצה אתר כתבה את המילים.
וכך, במקום לסיים את התוכנית עם המנגינה הנוגה, היפה כל כך והמילים קורעות הלב ותמונתה של תרצה אתר ברקע גמרנו עם יריד ההבלים. במקום שמשהו מפעים ילווה אותנו עוד כמה זמן אחרי סיומה, שיעודד אותנו לצפות בה שוב בשידור חוזר נוסף, גמרנו עם טעם לא כל כך נעים של צחוקים נבובים.
לא חבל?
ועכשיו פנייה: ירון פריד, מבקר הטלביזיה של "הארץ", מה קרה לך?
גם אני רציתי לראות ביום ג' בשמונה וחצי את תוכניתה הראשונה של ליעד מודריק על ביקורת התקשורת. גם אני התאכזבתי מאוד לראות את ירון דקל יושב בפאנל כי היה ברור מה על מה הולכים לדבר. החלטתי, לכן, לא לצפות בה הפעם, לנסות פעם אחרת. כי כמה אפשר לדון עם אותם פרשנים באותם נושאים? מצד שני זו מגישה חדשה. מן הראוי לתת הזדמנות ולא לשפוט על סמך פעם אחת, ראשונה, הן לתוכנית והן למגישה.
מה גרם לך, ירון פריד, לטבול קולמוסך ברעל? סליחה, הביטוי הרבה יותר מידי ארכאי, ננסה שוב: את מקלדתך בחומצה? כשאתה כתבת את רשימותיך הראשונות – כבר הצטיינת? לכל מקום הגעת עם ניסיון ושפשוף מקצועי?
הנה לפניך עיתונאית צעירה וחדשה. היא מקבלת תוכנית בה כמעט אי אפשר להצליח, וודאי שלא ישר בהתחלה. לא תיתן לה ארבע, חמש תוכניות לפני שתקטול אותה ואת תוכניתה ואת לימודיה האקדמאיים ואת האמביציה שלה ואת התנהלותה המקצועית?
וכשסיימת לכתוב את כל חידודי הלשון וביטויי האירוניה הארסית, הלעג למנחה ולאורחיה ומשחקי הלשון הכל כך מגניבים, הרגשת טוב?
כי אם כן, טוב היית עושה לו קראת שוב את מה שכתבת, וניסחת את דבריך מחדש.
את צודקת… למה לקלקל … אם לא הייתכותבת לא כותבת לא הייתי שמה לה
להתראות טובה