שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
גם הסיפור הזה מתחיל ברכבת מתל-אביב לאשקלון. שתי בחורות צעירות נכנסות בהתרגשות גדולה. אפשר להבין שהן ידידות, אולי אפילו חברות, לומדות ועובדות בתל אביב (משהו שקשור בעיצוב, אם הבנתי נכון את דיבוריהן אחר כך) ולא ידעו שבאותו יום, יום רביעי, הן חוזרות באותה רכבת. במקרה נפגשו על הרציף בתל אביב מרכז. שמחה גדולה.
רוב הזמן הן בשלהן ואני שקועה בחוברת שלי. אבל פה ושם אני מרימה את הראש וקולטת משפט פה משפט שם.
ואז אני שומעת את הדבר הבא: לאחת מהן יש צלקת קטנה מאוד מעל השפה העליונה. משהו שנותר מפציעה בזמן האחרון. חבר שלה הציע לה לעבור ניתוח פלסטי קוסמטי למחוק אותה. לא משהו מסובך, לא צריך להיות יקר.
אבל, היא אומרת, מאז שיש לי, אני מסתכלת לכל אחד שעומד מולי על השפה העליונה, ותתפלאי כמה פעמים אני רואה צלקות קטנות כאלה כמו שלי. כל פעם שאני יכולה, אני שואלת מאיפה זה. לא תאמיני איזה סיפורים אני שומעת: אחד, גריל של בר בי קיו עף עליו. אחד אמר לי שהחליק על שמן שנשפך ונפל על שבר זכוכית בבלגן שהיה בבית שלהם אחרי פריצה. אחת במזכירות אצלנו אמרה שסכין עף לה מהיד, התעופף, עשה סלטה באוויר ונתקע לה מעל הפה. כל אחד עם סיפור אחר לגמרי. ואיזה סיפורים! אמרה, ותארי לך כל אלה שאני לא שואלת! והן עברו לנושאים אחרים ואני חזרתי לחוברת.
אז הנה האתגר למי שניחנה בכישרון ספרותי: לאסוף סיפורי צלקת קטנה מעל השפה. לראות איזה המפותל ביותר, המסובך ביותר, הבלתי מתקבל על הדעת, המטורף, הנדיר, הטרגי, המצחיק-עד-דמעות (לא של מי שנחתך, מן הסתם). לנסות לראות אם אפשר לחבר אותם באיזושהי צורה כמו באותם סרטים בהם סיפורי אנשים שונים מתחברים לקראת הסוף ומפרשים את העלילה כולה.
נראה אתכן. אני מחכה בסבלנות.
זה אתגר קשה מדי תחכי הרבה זמן
אולי קשה, אבל אני לא חושבת שקשה מדי. ומי אמר שהכל צריך להיות קל?
לא נורא לחכות הרבה זמן. לדברים טובים לוקח בדרך כלל זמן התבשלות, התגבשות והתממשות.
הוי בחייך זה אתגר לכותבות. נו את צוחקת.
תכתבי את. מה את צריכ הלאתגר אותנו בזה. בחייך
כי גם אם אחיה עד מאה ועשרים שנה, לא אעשה שום דבר אחר בחיים – לא אעבוד ולא אפגש ולא אקרא וגם לא אוכל ולא אשתה ולא טטי ולא טטה, רק אכתוב עשרים שעות ביממה – לא אספיק לתאר את כל מה שאני רואה ושומעת. מה גם שכשרונותי, המצומצמים, ויכולותי, המוגבלות, ידועים לי.
אולי כבר עניתי קצת — עוד לפני שקראתי את הפוסט שלך. בשורות טובות. אומי.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9200&blogID=39
תודה, אומי. קרם הבהרה יכול להיות נושא לא פחות מעניין להתבוננות.
טאץ" ווד,
נשמע כואב.
גם זו יכולה להיות נקודת מוצא לזווית ההתבוננות.
אני אישית עברתי ניתוח פלסטילפני חצי שנה (בפרופורציה) והאמת זה שינה לי את החיים ב 180 מעלות! אני הרבה יותר בטוחה בעצמי, הרבה יותר שמחה ומרגישה יותר נשית.
החיים מלאים צלקות, אם לא מתארים את החיצוניות, ודאי מתארים את הפנימיות ואלו כלולות באלו לא?