שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
חבל שאני לא יודעת איך מעלים תמונות לאתר. בכל זאת אנסה לתאר במילים:
הלכתי ברחוב הרצל ובמרחק כמה מטרים, ממש מולי, ניצב לוח ענק עם תמונה בנוסח הצייר האמריקאי ג'קסון פולוק. אני ממש שפשפתי את עיני, כמאמר המשוררת, אבל התמונה הענקית עדיין שם. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי והמשכתי ללכת לדרכי ולעסוק בענייני.
אבל כמה מטרים, אולי כמה עשרות מטרים מאוחר יותר – עוד לוח ועוד פולוק. איך זה יכול להיות? שאלתי את עצמי. לא יכול, עניתי לי. לכן נעזוב זה ונמשיך בדרכנו. בהמשך הרחוב – עוד אחד. עכשיו כבר לא יכולתי להתגבר על הסקרנות.
מקרוב התגלה הפתרון, ארצי מאוד, אפילו ישראלי מאוד: היו אלה לוחות המודעות העירוניות, שמשהו השחית בצורה יסודית מעוררת . . . מעוררת מה בדיוק? משהו היא מעוררת, הצורה היסודית בה הושחתו הלוחות. יותר מאדם אחד היה צריך להשתתף במלאכה. היה גם צורך באולר, או מברג, או סט סכינים. קשה להניח שעבודה כזו יכולה הייתה להיעשות רק באצבעות הידיים. לא רק בגלל שהמדובר במלאכה רבה, גם בגלל הקושי הפיסי שלה והאינטנסיביות בה נעשתה. בלוחות האלה יש מודעות מעשור שנים לפחות. הם צברו עומק לא קטן. מי שקילף אותם, כי לאור התוצאה אני לא יודעת אם להמשיך לקרוא לכך 'השחתה' בעלמא, היה צריך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה וזמן. העבודה הייתה רבה, אבל לא יסודית. הוא, או הם, קילף, או קילפו את המודעות לעומק אבל לא ממש עד הסוף. ומכיוון שהעובי לא קטן והדבק חזק, קרעי מודעות עוד נשארו דבוקים זה לזה, פה ושם על הלוח. כל כך רבה הייתה העבודה צריכה להיות, ובכל כך הרבה לוחות, שאולי בכלל העירייה עשתה זאת. אולי מישהו שם החליט שאת ניקיון העיר טוב להתחיל בקילוף לוחות המודעות, וכדרכה של עיריית רחובות – התחילה בעבודה, אך לא סיימה אותה.
ומה שנותר אחרי שכל לוח נעזב היה מיצג ענק. ויסלח לי פולוק על התיאור הבא: שפע קטעי צבעים עם הקשרים לא רצופים אותם צריך לדלות מהתמונה עצמה, מפוזרים בכל רחבי לוח גדול מאוד, עם מידה מסוימת של תלת מימדיות. ג'קסון פולוק מנייר.
בצורה בה ניצבו הלוחות, כל כמה עשרות מטרים, הם נראו נהדר. קישוט עירוני של ממש. כאילו באמת החליטה עירית רחובות לעטר את העיר באומנות מודרנית. כמו, למשל ולהבדיל, תליית שירים על תחנות אוטובוס בתל-אביב.
זהו, שלא. מיצג פולוק נשאר יום וחצי בערך. אחר כך המשיכה העירייה לתלות מודעות על הלוחות המקולפים. היופי נעלם. איתו ההרגשה הנעימה להתהלך במרחב ממנו הוו חלק. לא פולוק ולא נעליים. לא תרבות בחוצות העיר, ואפילו לא שירים על תחנות האוטובוסים.
ואני חייבת ללמוד איך מעלים תמונות לאתר.
ג'קסון פולוק היה אחד האמנים החשובים ביותר בתולדות האמנות המערבית. יצירתו מדהימה, אנרגטית ומרגשת.
מזעזע שאת משווה "קשקושים" על לוחות ברחובות לאמן זה.
לאיריס
במלא הכנות, אם היית רואה צילום של תמונה של פולוק או צילום של מה שתיארה שולמית, האם היית יכולה לזהות מה או מי?.
אנחנו נכנסים כמובן לשאלה ישנה ("תוציא את השטקר המים רותחים" של יוסף לפיד). אבל את האמת ,בלבב פנימה…
נחבא יקר לפי דעתי "תוציא את השטקר המים רותחים" זה של הונגרי אחר: אפרים קישון
ריקי היקרה
את צודקת. בדקתי בגוגל.
מסתבר שהכלים שלי כבר חלודים.
חלודה חלודה, אז תפסיק כבר עם העוקצנות שלך
הרי ממילא יודעים מי אתה
האומנות במיטבה היא זו אותה רואים בכל פינה, לא רק במתחמים מגודרים ומוגדרים. יש לי רושם, שלא מבוסס כי לא היכרתי, כמובן כמובן, את פולוק, שהוא היה שמח לדעת שעבודותיו נעשתו כה ידועה עד שתופעות עירוניות בצד השני של כדור הארץ בעיר לא גדולה שאינה "אומנותית" ואינה מושב לאומנים – מעלות דווקא אותן באסוציאציה.
ומעניין לדעת מה ראה םולוק, או מה עורר בואת הרעיון ליצור כך את עבודותיו. מי יודע?