שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.

השמש קופחת ברמזור הרצל-טלר. אני מחכה לירוק בצל, ליד חלון ראווה של חנות בגדים סמוכה שעדיין נקראת "הלבשה", ורק במושבות ותיקות כרחובות עוד מוצאים כמותן. חמישה או שישה אנשים עומדים שם כמוני ומחכים.   "סליחה", אומרת לי אישה שאני לא מכירה, "את רחובותית?"   בכל עיר בעולם הרחב התשובה על השאלה הזו פשוטה מאוד. מי שגר באותה עיר עונה בחיוב, ...

    תחנת הרכבת תל-אביב אוניברסיטה. אתמול בבוקר. שני גושים של אנשים עומדים סמוכים זה לזה ומתבוננים מעלה. מעל ראשי כל קבוצה קבוע מסך טלביזיה. האנשים עומדים יחד, כדבוקה אחת, ומתבוננים בריכוז רציני במסך. אלה היו הרגעים בהם יצא הארון השני. שניות ארוכות שורר שקט. אחריו נשמעים מילמולים. כל אחד, כן, אני חושבת שממש כל אחד ואחד, ממלמל משהו לעצמו ...

  הנה אישה צועדת בנמרצות על הרציף ועולה לרכבת רגע קל לפני שדלתותיה נסגרות. היא לוקחת נשימה עמוקה. אוספת לרגע את עצמה, מוציאה את הסלולרי, ופוצחת בסדרת שיחות. לאמא שלה, למישהי, אולי אחות אולי חברה, ולעוד אחת: אולי יכולה לאסוף את דין מהצהרון בארבע? יש לה היום ישיבה שהיא לא רוצה להחמיץ. כנראה (ליתר דיוק – כנשמע) אישה מהן לא ...