שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
תחנת הרכבת תל-אביב אוניברסיטה. אתמול בבוקר. שני גושים של אנשים עומדים סמוכים זה לזה ומתבוננים מעלה. מעל ראשי כל קבוצה קבוע מסך טלביזיה. האנשים עומדים יחד, כדבוקה אחת, ומתבוננים בריכוז רציני במסך. אלה היו הרגעים בהם יצא הארון השני.
שניות ארוכות שורר שקט. אחריו נשמעים מילמולים. כל אחד, כן, אני חושבת שממש כל אחד ואחד, ממלמל משהו לעצמו ואחר כך אל הסובבים אותו. המילים "חיות", "לא בני אדם" או "ססס…ססס" , שאינה אלא הוצאת אוויר דרך השיניים חוזרים. כמעט מפי כולם.
ואז הם נשמטים, אחד אחרי השני, מהקבוצה. זו בכל זאת תחנת רכבת, וכל אחד הרי נמצא בדרך לאנשהו.
מעביר היטב את הזעזוע הכאב והמורכבות.
איזה תאור קולע. כמעט שיר. לעמיחי יש שיר על הקרבה הפתאומית הזמנים כל כך שנוצרת בין הממתינים בתחנת אוטובוס בלילה.
תודה אומי. תודה סבינה.
מה, לא צריך הכל להבין. אני קורא את מבעייך מלאי ההומור אבל לא הבנתי מהו "הארון השני". – אני זוכר שעמדנו ברחוב לפני מסכי הטלויזיה ששידרו את התוצאות האחרונות בבורסה, מחירי המניות. התעשרנו בחוויה – איך מבלים זמן חינם על דברים בטלים, בעיקר. – אבל מה שכתבת בוודאי לא שייך לזה, אז זסו תגובה די סתמית.