שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
השמש קופחת ברמזור הרצל-טלר. אני מחכה לירוק בצל, ליד חלון ראווה של חנות בגדים סמוכה שעדיין נקראת "הלבשה", ורק במושבות ותיקות כרחובות עוד מוצאים כמותן. חמישה או שישה אנשים עומדים שם כמוני ומחכים.
"סליחה", אומרת לי אישה שאני לא מכירה, "את רחובותית?"
בכל עיר בעולם הרחב התשובה על השאלה הזו פשוטה מאוד. מי שגר באותה עיר עונה בחיוב, ומי שלא – בשלילה. לא כך אצלנו. למעשה על פי הקריטריונים לקבלת התואר, רק מיעוט קטן מתושבי רחובות רשאי להשיב בחיוב. על מנת להיחשב כרחובותי צריך לענות על אחת משתי הדרישות: להשתייך למשפחת ותיקים, או להיוולד ב"קפלן". ו"השתייכות למשפחת ותיקים", פירושה גֶנים משותפים, צאצא ישיר.
לכן, על פי הקריטריונים האלה, אני לא "רחובותית". התואר הרם ביותר אותו אני רשאית לשאת הוא "נשואה לרחובותי ממשפחת ותיקים". ילדי, לעומתי, רחובותים מתוקף חוקי ירושת התואר. כך שבמשפחתנו המצומצמת שני מעמדות: שלושה רחובותים ואחת נספחת. הנה, לפני כמה שנים חידשה עירית רחובות את המדרכות בסביבת מגורינו. כשהגיעו לרחוב הקצר בו אנו גרים נגמר הכסף באמצע העבודה. תקופה ארוכה נותר הרחוב עם מדרכה חדשה ומשולבת בצד אחד, וישנה רצופת מהמורות בשני. אמרנו אז שזה לא עניין של תקציב שנגמר, אלא שהמדרכה החדשה מיועדת לותיקים, הישנה – לכל השאר. כשגמרנו להסתלבט אי אפשר היה שלא לשים לב שבעלי, הרחובותי ממשפחת וותיקים, לא חשב שזו בדיחה. לדעתו זה הסדר הנכון של הדברים.
בערוב ימיה הייתה חמותי, דור רביעי ברחובות, מתרעמת מאוד על התרופפות המשמעת המקומית, על חוסר הכבוד לותיקים, ועל עזות המצח הבלתי נסלחת בה אנשים מתחזים למה שהם לא.
"איך הוא מעיז להציג את עצמו כרחובותי?!" שמעתי אותה במו אוזני מתרעמת על אחד, עמית לעבודה זה רבע מאה של אחד מקרוביה, "נו, אז הוא גר בגלוסקין! בקושי עשרים שנה!"
לכן היססתי קצת לפני שעניתי, אבל החלטתי לדייק:
"אני גרה כאן".
והיא הישירה אלי מבט ושאלה:
"את מכירה פסיכולוגים?"
"סליחה?"
"יש לך כתובות של פסיכולוגים?"
"אני לא מבי. . ."
"אני רוצה לתת לך כתובת של פסיכולוג מאוד טוב"
"סליחה?"
"ממש טוב"
"למה?"
"הוא יעזור לך מאוד".
"למה את חושבת שאני צרי . . ."
"הבטחתי לחמותך"
"מתי?" שאלתי, כי חמותי כבר לא חיה כמה וכמה שנים.
אני שבה ומתבוננת באישה הזו. היא מבוגרת, אבל לא מספיק. היא גם לא מזכירה לי אף לא אחת מחברותיה אותן אני רואה לפעמים בהרצל. שערותיה די קלושות. שמלתה פרחונית וישנה. האיפור כבד ומרושל. שפתיה באדום בוהק. בידה תיק בד ישן מלא עד להתפקע. לא. היא לא מחברותיה.
"בבית החולים", היא עונה לי, "פגשתי אותה"
או.קי. לאט לאט. לחשוב. חמותי אמנם נכנסה ויצאה ב"הרצפלד" בשנתיים שקדמו למותה, אבל זה היה לפני למעלה מעשור.
"מתי?"
"אני לא יכולה לענות עכשיו", אמרה בקוצר רוח, "אני מאוד ממהרת, ואת שואלת ושואלת".
והפנתה את גבה.
הרמזור להולכי הרגל התחלף לירוק. יחד עם קבוצת האנשים שעמדה בצל, היא פנתה לעבר מעבר החצייה.
"סליחה", שמעתי אותה פונה לאחת הנשים שהלכו לצידה, "את רחובותית?"
ליתר ביטחון, החלטתי לחכות לסיבוב הרמזור הבא. אני חושבת שחיכיתי שנַיים.
שלום שולמית, כגרה ברחובות לגרה ברחובות אני משיבה לך, כי גרים היינו בעיר הזאת ובכל מקום אחר בארץ. וגם בתל אביב עיר הולדתי ובגרותי היום אני גרה. אנחנו צריכים להתגייר איכשהו אבל אז ניקרא גיורות. בכל מצב אין מצב שנהיה ותיקים. מזלנו שנולדנו בארץ…
ספור מצוין אוהבת את הכתיבה שלך טבעית, זורמת.
אם הרחובותיים נדרשים לכאלו שרשים אזמה יגידו הירושלמים ? רשימה מענינת
תודה למגיבות.
ואני בכלל ירושלמית.
לא ממשפחת וותיקים. סתם ירושלמית. 25 שנה בעיר הזו, וגם היום, למעלה מ-20 שנה אחרי שעזבתי אותה, אני עדיין מגדירה עצמי כירושלמית שגרה ברחובות.
שוב הצלחתי לא הכל להבין (מעיד עלי ועל כושר תפיסה), אבל נזכרתי בסיפור הבא ששמעתי במשק:
על אחד שהצעתו באסיפות לא נתקבלה שאל אחד חדש במשק, שהיה מטבעו מתענין: "תמיד מציע, אף פעם לא שומעים לו. מדוע?" – ענו לו, באופן טבעי: "מה, הוא חדש במשק. רק איזה 16 שנה". (המשק עצמו היה בעת סיפור הדברים בן 25).