שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
לפני כמה ימים ישבתי ב"קפה מדע". למי שלא מכיר את המקום, רוב האוכלוסייה אני משערת, אבהיר: זהו בית קפה בתוך מכון וויצמן. מגיעים אליו בעיקר בגלל האווירה הנעימה והשקטה שבו. (בוודאי שלא בגלל התפריט, שהוא תפריט בית קפה רגיל במקומותינו וארוחת בוקר סטנדרטית). הוא לא יושב על הרצל ולכן לא נכנסים אליו לרגע. מקום אידיאלי להעביר פגישה בנעימים.
האולם היה מלא. היה יום חם מאוד, ולכן איש לא רצה לשבת בחוץ. גם העובדה שעדיין חופש הוסיפה מן הסתם כמה אנשים. במרכז האולם, בשני שולחנות מחוברים ישבה חבורה שכללה שלושה מבוגרים וחמישה ילדים, שניים מהם תינוקות בעגלות.
בחצי שעה או שלושת רבעי שעה ששהינו יחד באותו מקום (הם הלכו לפני) הספיקו שני המבוגרים, בנוסף לאכילה והשתייה, לעשות גם את הדברים הבאים:
להניק את אחד התינוקות. ככה, באמצע בית הקפה.
להחליף לאחד הילדים, בן ארבע, ארבע וחצי, חולצה: לפשוט את חולצתו, לחטט בתיק, להוציא חולצה אחרית ולהלביש אותו.
לבדוק היטב אם התינוק השני עשה מה שמחייב להחליף לו חיתול: להניף אותו באוויר, לרחרח אותו היטב, להעביר למבוגר אחר שבדק גם הוא באותה צורה, אחרי כמה דקות שוב להניף, שוב לרחרח, אחר כך לפשפש היטב בתוך החיתול שלו: מלמעלה, מהצדדים, בין הרגליים.
אם החליפו לו חיתול או לא אינני יודעת כי לא התבוננתי בהם כל הזמן. תיארתי את מה שלא הייתה ברירה אלא לראות גם בלי נעיצת מבטים. חלק בגלל הקולות והרעש, חלק בגלל התנועות הרחבות והעובדה שהחבורה המשפחתית הזו ישבה במרכז בית הקפה, שאת ההזמנות בו מבצעים בדלפק.
עד כאן התיאור.
מה שמעניין אותי, ואני לא מתכוונת לפתוח דיון בשאלת ההנקה באמצע בית קפה הומה (אני נגד). הוא איך ילמד הילד בין הארבע את ההבדל בין מרחב ציבורי למרחב פרטי, איך תצליח הגננת ואח"כ המורה ללמד אותו מהם "ד" אמות", מהי פרטיות , מה ראוי, ובעיקר מה לא ראוי לעשות בפומבי. מניין ילמד לכבד את זכות האנשים האחרים במרחב הציבורי. במקרה הספציפי הזה – אלה שהחליטו להתיישב בבית קפה ליהנות ממה שתכננו, בלי לכפות עליהם להימצא בסלון או בחדר הרחצה של משפחה שאפילו אינם מכירים. מניין ידע את כל אלה?
המשך לתמונה הזו, עגום לא פחות, קיבלתי לפני יומיים ברכבת מתל-אביב. חבורה בת חמש או שש ילדות בנות שמונה, תשע, אולי עשר, נסעה בו עם שתי אימהות. הן היו שמחות ועליזות. כל הדרך דקלמו ושרו, שיחקו בתנועות ידיים, פטפטו בעליזות גדולה. כל זה בעוצמה מחרישת אוזניים בקולות גבוהים כמו שרק לילדות בגיל הזה יש.
בכוונה לא כתבתי ש"עשו רעש". כי קולות שמשמיעים ילדים שמחים, ילדות במקרה שלפנינו, אינו רעש לטעמי. אלה קולות של שמחה וגיל. אבל העוצמה! היא הייתה בלי שום קשר למקום בו הן נמצאות, ולעובדה שהקרון מלא באנשים החוזרים מעבודתם, חלקם עייפים, חלקם אפילו מנומנמים, חלקם מנסים לקרוא (קריאה היא העיסוק הנפוץ ביותר ברכבת, פרט לשיחה בסלולרי). קולות המשחק וצעקות השמחה הפריעו אפילו לשוחח.
לאורך כל הנסיעה עד שירדו בתחנת ההגנה, לא העירה להן אף לא אחת מהאימהות אפילו לא פעם אחת להנמיך את הקול, לדבר בשקט. לא הסבו את תשומת ליבן שזהו מקום של כולם, שיש כאן עוד אנשים – כל מה שאמרו לנו ואנחנו אמרנו לילדינו. לילדות האלה עדיין אין מושג מה זה מרחב ציבורי, מהם כללי ההתנהגות בו ומהן זכויות האנשים האחרים הנמצאים יחד איתן בקרון.
בשני המקרים מדובר בהורים שנראים ממיטב בנינו ובנותינו. לא מקללים, לא מנבלים את הפה, לא מכים, לא משתוללים, לבושם מסודר. אנשים טובים ונשים טובות. הורים מסורים. בשני המקרים. אבל איך מגדלים פה את הדור הבא?
אמנם אינני אוכלת במכון וייצמן, אולם אני מהנוסעים ברכבת ביום חמישי, ואני מבינה את ההבדל בין רעש לרעש אצל ילדים, אבל שום רעש שלהם לא מפריע לי כמו שיחות בסלולארי של כוורת הנוסעים.
ולגבי התהיה על העתיד, אני איתך במאה אחוזים, החינוך בבעיה ולא רק ברכבות או במסעדות. והאחריות? של מי היא אם לא שלנו?
יש בזה הרבה. אני רק חייבת לציין שלא הסכמתי איתך לגבי ההנקה יחד עם זאת אני חושבת שאשה יכולה להניק בציבור באופן צנוע כך שאף אחד לא יראה.
שולמית,
מרגע שאנשים התחילו לעשות מנגל על איי תנועה כבר היתה אפשרות להבין שיש פה איזו בעיה:) כן, הגבול בין הפרטי לציבורי, אותו גבול שמגדיר "תרבות", היטשטש זה מכבר.
מזדהה עם דברייך. לא רק שאין הפרדה בין פרטי לציבורי, שזה נראה לגמרי טבעי להרעיש במרחב ציבורי כאילו זה היה הבית, ולהחליף חיתול בטבעיות כמו בחדר הפרטי, או לצעוק בקולי קולות לסלולרי ברכבת פרטי פרטים מסיפור חייך, אלא שאנשים כנראה חשים שזה אפילו מוסיף להם "נקודות", כך הם מראים לכולם שהם חשים נוח לגמרי בכל מקום, המרחב הצבורי שייך להם,
ושיחותיהם הפרטיות הן עניין שראוי שכל הציבור יהיה מודע להן ולפרטיהן.
בעייני, חוץ מגסות הרוח וההפרעה שיש בכך, זה כל כך פתטי.
לא חשבתי על זה? את צודקת! הארת את עיני, איישם עם נכדי.
כרגיל, קלעת בתיאורך המעודן ללב הבעיה, שולמית. ויש עוד המון דוגמאות, וזה לא חדש, זה כבר עשר- חמש עשרה שנים. לפחות בילדותנו זה היה אחרת, אבל כנראה שזה דור אחר, ואולי כבר אין מה לעשות. זה דור שכולו רעש, יש להם רעש בראש, כך נדמה לי לפעמים, והרעש בראש מתמזג עם הרעש שבחוץ. להם זה כנראה לא רעש. דור של רעש. דור של חוסר גבולות בין הפרטי לציבורי. אני כבר מקבלת את זה. חושבת שאין מה לעשות נגד התפתחות טבעית שקורית בכל העולם: עולם של רעש, עולם כאוטי. זה חלק מזה שולמית. כך לפחות אני רואה את זה… ונכנעת. כמו שנכנעת לקדמה.
מסכים עם כל מלה. כל מה שאני יכול לומר הוא שבני מכיר את ההבדל הזה היטב.
לילה אחד – כלומר בערך בשעה 1 או 2 בלילה – התעוררתי לקול שמחה וקול כלה וקול חתונה בעלת כמה וכמה עשרות דציבלים מהשכנים). (זה לא הסיפור על אוספי הזבל או מאחרי בנשף שמדברים בקולי קולות למטה לפני הבית). זה סיפור אחר. לא יפה, אולי, אך נמאס לי עד העצם. ואולי אפשר להבין. ביום עובדים וצריך בלילה לישון. צלצלתי למשטרה והתלוננתי על הפרת הסדר הציבורי. אכן, הם באו, דפקו אצלי בדלת ( קומה ג") וביקשו שארד איתם להראות מנין הרעש. אמרתי – הרי שומעים. לא – התלבש מהר ורד איתנו. תודה. הענישו אותי (ואולי הפרעתי להם תוך שהיו אורחים בחתונה).