שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
יום רביעי. יום הסערה. יש לי פגישה די מוקדמת בתל אביב ולכן אני צריכה לעלות על רכבת בשעת הלחץ. מן הדברים שאני מנסה להמעיט ככל האפשר, אבל לא תמיד אפשר.
כצפוי, תחנת הרכבת של רחובות מלאה ודחוסה: השעה הדי מוקדמת (אם כי לא צריך להגזים, זה היה בשמונה, לא בשש בבוקר), חופשת חנוכה וגם הסערה. בימים כאלה אנשים רבים מאד, בחוכמה, בוחרים להשאיר את מכוניותיהם ולעלות על הרכבת.
עשרות רבות מאוד, אולי למעלה ממאה, מצטופפים על הרציף. רבים מאוד נוספים, ביניהם רוב הילדים, מצטופפים עוד יותר בפתח התחנה עצמה שם סגור וחמים (הרכבת החלה להפעיל חימום. גם בתחנות וגם ברכבת עצמה) וריח נעים של קפה ומאפה בחלל האוויר.
אני מרחיקה עד קצה הרציף כמעט. הפעם אפילו שם אני לא לבד. עשרים, אולי עשרים וחמישה כבר איש עומדים (לשבת אי אפשר כי בגלל הגשם הספסלים רטובים). ברמקול מוכרזת הרכבת והאנשים מתחילים לתכנן איפה כדאי לעמוד כדי להימצא ליד הדלת. היא מגיעה, וכבר דרך החלונות אפשר לראות שכל המקומות תפוסים.
ואז היא נעמדת מטר ממני. קופץ ממנה אחד הפקחים שאפילו זז צעד אחורנית ומאפשר לי לעלות. היא באמת עמוסה לעייפה. שלושת או ארבעת האנשים שעלו לפני מוצאים מקומות ואני מבחינה בעוד מקום פנוי אחד, אחרון, ומתיישבת בתחושת רווחה. זהו מקום שגם אילו הייתי עולה ראשונה לקרון ריק קרוב לוודאי שהייתי יושבת בו. בצד, בכיוון, במיקום שאני מעדיפה לבחור. והנה!
כבר אמרתי – התענוגות הקטנים של החיים.
אני פותחת את החוברת שהבאתי לקרוא, אבל מקשיבה כל הדרך לשיחת שלושת שכנותי למושב. עובדות של תחנות טיפת חלב באשקלון שמנתחות את דפי ההיערכות שקיבלו למצבי צבע אדום.
מקסים! כך בדיוק גם אני עושה כשאני נוסעת ברכבת לכליל, כלומר נהריה.
תודה, סבינה.
ואלה שנוסעים במכוניות, מפסידים פיסות עסיסיות של חיים.