שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
קשה להחליט מה גרם לרסיסי הזיכרונות האלה להיות כה ממגנטים. אולי עובדת היותה של המחברת היסטוריונית היודעת היטב את מלאכת הכתיבה העיונית. אולי עומק שורשיה בתרבות הפולנית ובשלל האידיאולוגיות שהתפשטו והתכווצו באירופה במאה העשרים. אולי אישיותה הנעימה אך החזקה כברזל ותקיפה כאיל מצור הבולטת מכל פיסקה, עמוד ופרק. אולי הרושם שהשיר "והעיקר לא לפחד כלל" נכתב עליה. משהו מכל אלה, ואולי הכול ביחד הפכו את הספר שכתבה לחשוב כל כך מבחינה היסטורית ומעניין כל כך לקריאה.
את סיפור כליאתה בעוון פעילות פוליטית, לדוגמה, אחת מרבות, (עמ" 96-207) לא יכול היה הטוב שבסופרים לחבר. נערה צעירה שמושלכת קודם לתא גדוש בנשים "לבושות למחצה", היא מציינת, המתעניינות אם כבר בדק אותה הרופא. זמן מה עובר עד שהיא מבינה שאלה זונות שנאספו מהרחוב. אחר כך היא מועברת לתא עם עוד כמה נשים אפורות כאפר "המחשבה הראשונה לעברה במוחי הייתה שעוד מעט גם אני אהיה כמו אפר". שנה הוחזקה בתא יחד עם הנשים האפורות האלה, "בדיעבד אוסיף משהו שייראה מוזר", היא מסכמת את השנה הזו, "אינני מצטערת כלל וכלל על השנה הזאת בכלא". את תאה חילקה עם חברת נשים מן העילית האינטלקטואלית של פולין באותם ימים. ישבו איתה פרופסוריות לחינוך, לספרות, למתמטיקה, להיסטוריה, נשות איגודי פועלים, תעשייה ופעילות חברתיות. כשהגיעה לכלא הייתה השכלתה בסיסית מאוד, וחברותיה לתא השלימו את לימודיה: "בזמן טיולינו בן חצי שעה כול יום בחצר . . . מאחורי צעדה פרופסור הלנה וייס, אשר בין ההערות מהסוג "בינה, תרימי את הראש", "תיישרי את הגב", לחשה לי לאוזני יסודות עיקריים של הספרות הפולנית של הרנסנס". מן השנה הזו בכלא יצאה לא רק משכילה יותר אלא גם בעלת הכרה ומודעות עמוקה לחברה, לעוולות, למאבקים. עד כמה שאנסה, לא אצליח להביא את דבריה ולתארם ביופי הנקי בו היא מתארת אותם.
המחברת שייכת לקבוצה חדורת אידיאולוגיה שאותה הייתה מוכנה ליישם בחיי היום יום שלה. היא עבדה שנים ארוכות ורבות כפועלת תעשייה פשוטה, על קו ייצור. היא השתתפה בהפגנות ובשביתות, חטפה מכות, נמלטה בעור שיניה מפורעים ושוטרים. אחר כך פנתה ללימודים,לכתיבה ולמחקר. ערב עלייתם ארצה הצליחה להערים על הצנזורה הקפדנית בה בדקו את מיטלטלי משפחתה, ולהכניס בין החפצים הלא רבים שהותר להם להוציא עימם את חומרי הגלם של מחקריה ואת עבודת המאסטר והדוקטורט שלה. בין לבין ברחה עם התקדמות מלחמת העולם השנייה מפולין לבריה"מ, שרדה גם שם, חזרה לפולין, הקימה משפחה, בנתה לעצמה חיים לתפארת. עלייתה ארצה הייתה כרוכה בין היתר במשבר אידיאולוגי חריף. גם עליו התגברה, מה גם ש"כעת, בערוב ימי", היא כותבת בסיום הקטע המתאר את שברונו של אביה בתקופת מאסרה, "אני עומדת אל מול עפרו של אבי, שלא זכה לקבר ישראל, כדי להגיד לו בצער רב, שכל האידיאולוגיה שהאמנתי בה לא הייתה שווה דמעה אחת שלו" (106).
היה כל כך נעים להיפגש עם האוטוביוגרפיה רחבת ההיקף הזו. היא מגלמת ומדגימה את כל הטוב והחשוב בכתיבת זיכרונות. אני מנסה ומשתדלת, ועדיין לא מצליחה לעלות לרמת הטקסט בספר הנפלא הזה. אי אפשר גם בסקירה לא ארוכה להזכיר את כל תחנות חייה של המחברת, הן המשפחתיות והאישיות והן הפוליטיות והציבוריות. אני יכולה רק להפנות את תשומת הלב אליו, ולהמליץ עליו לכל אלה שאוהבים אוטוביוגראפיות או ספרי עיון מעולים בכלל ולאלה שמתעניינים בתקופה ובאירועים.
בינה גרנצרסקה-קדרי: המאה ועשרים שלי, רסיסי זיכרונות. הוצאת מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ", 308 עמודים.
נשמע כספר מרתק על אומץ לב ורוח איתנה.גם הסקירה-ביקורת עשויה היטב. יישר כוח