שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
1
כל פעם שדרמה או קומדיה בריטית או אירופאית מגיעים לספריית הדי.וי.די הסמוכה למקום מגורי אני מקפידה לקחת. זו דרכי לעודד את הבעלים להמשיך ולהשיג סרטים כאלה, בניגוד למה שבדרך נמצא בספרייה ההולכת ומידרדרת הזו. משום מה הם נמצאים תמיד בכוננית צדדית תחת הכותרת "זרים", כאילו סרטי האקשן, הקומדיות הרומנטיות ההוליבודיות המטומטמות, סרטי האימה והסרטים הפורנוגראפיים הם "משלנו".
השבוע מצאתי שם סרט בשם "למות מלוויה" (Death at a Funeral). קומדיה בריטית על משפחה המתכנסת להלוויית אב המשפחה, וכמו שמבטיח הטקסט בגב הקופסא – כל מיני סודות מתגלים ובלה בלה בלה כזה. כלומר – ברור שהסרט שייך לקו של סרטים שכבר נכתבו, הופקו, שוחקו והוצגו בכמה וכמה ווריאציות בכמה וכמה שפות. בכל זאת לקחתי. אני הרי רוצה להראות שיש תנועה גם בסרטים האלה.
אז אב המשפחה מת. המשפחה מתכנסת. כולל הבן שהתרחק והבן המסור והטוב ואשתו האוהבת ונאמנה אך ביקורתית, כולל כל מיני קרובים מופרעים ומופרעים למחצה, כולל דמות או שתים מעט אקסצנטריות, כולל האלמנה הממררת גם בבכי וגם את חיי הסובבים אותה, כולל הקרוב החרמן שרק רוצה להתחיל עם בנות המשפחה הנאוות ששחור כל כך מתאים להן – הכול כלול.
הצרפתים היו עושים מזה מטעמים של ממש עם ניחוח ארוטי ואווירת חישקוקים, עם דבורים מזמזמות מעל פרחים ועם צעירים חטובים המקפלים בתנועות ארוטיות את שרוולי חולצותיהם. האמריקאים היו מכניסים שיחות נפש רדודות ולעומת זאת אינסופיות. הספרדים היו מצעידים שורת בחורות יפיפיות וצעירים עזי מבט ולא מגולחים שהיו מתגלים כמאהבותיו, אחיו, אחיותיו או ילדיו הלא ידועים של המנוח.
הבריטים ליהקו שחקנים לא כל כך יפים, כללו טקסטים והתפתחות עלילה צפויים עד בנאליים, ניסו לשלב הומור כמו אורח מביך המתעקש לספר בדיחות עם זקן (זה קורה להם כל פעם כשהם זונחים את הומור האנדרסטייטמנט ומנסים את כוחם במגרש ההומור הבוטה). אבל אצלם בכל זאת הכול עומד על מדרגה אחת גבוהה יותר. השחקנים הבריטיים דוגלים ככל הנראה בשיטת סטניסלבסקי. אין אצלם תפקידים קטנים. כל דמות, משנית או שלישונית או שולית ככל שתהייה, כל שחקן עליו עוברת המצלמה לכאורה בהיסח הדעת לכמה שברירי שנייה, כולל אלה שעומדים כקהל רקע– כולם משחקים את תפקידם באילו הם השחקנים הראשים המחזיקים את הסרט על כתפיהם, כאילו הסצנה הקצרצרה הזו, שבריר השנייה בו עוברת המצלמה על פניהם, הם שיכריעו את גורל הסרט. השחקנים המרכזיים אומנם מציגים את מגוון המניירות שלהם, אבל דמותם הם נכנסים בהזדהות מלאה. גם אלה שאני מזהה מדרמות וסדרות וסרטים אחרים – אחת ההנאות הגדולות בצפייה בסרטים כאלה – משולבים בסרט עם הדמות שהם מגלמים עד שמתקבל הרושם שכל אחד מגלם את עצמו. אין חיפוף ואין רשלנות. אין אווירת חלטורה או "שופוני".
כל מי שמרכיבים אלה עושים לו את זה, כמוני, יכול ליהנות מהדרמה הקטנה והבלתי מזיקה הזו.
2
מאז אמרה אגי משעול מה שאמרה על השיר "עוגה, עוגה, עוגה במעגל נחוגה" ועל מצבנו הקיומי הבא בו לידי ביטוי, אני לא מפסיקה למצוא הוכחות לצדקת דבריה (בפוסט הזה: ,
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=142&itemID=8200#post8200
האחד לפני אחרון, הרחבתי על כך).
והנה, לפני כמה זמן שמעתי את ציפי לבני מנסה למיין היטב את מילותיה כשנשאלה על מצבה ומצב מפלגתה בסקרים. דיברו על עליות, על ירידות ועל שינויים בדעת הקהל. ניסו קצת להלחיץ אותה והיא לא נלחצה. אבל היה ברור שהיא מחשבת היטב כל מילה שיוצאת מפיה.
וזו עצתי לה: במקום לבחור ולברור מילים במאמצים ניכרים כאלה, למה שלא תצטטי את "שיר הנדנדה" של פניה ברגשטיין:
"נדנדה עלה עולה
ואני גדולה גדולה
נדנדה ירוד יורדת
ואינני מפחדת"
וכל אחד, גם המראיין, היה מבין בדיוק למה את מתכוונת.