המלצה: סרט דוקומנטארי על הבי מטאל

כוונתי לסרט הדוקומנטרי המעניין Metal: A Headbanger"s Journey של סם דאן (Sam Dunn). עליו אני רוצה להמליץ בכול לשון של המלצה. הוא מספר על מוסיקת ההבי מטאל משלל זוויות. סקירה ארוכה ודי ממצה שעונה על רוב השאלות. שעה וחצי בערך.

מה בכלל לי ולה? שנים שיש בינינו מערכת יחסים אמביוולנטית. יצא לנו שבביתנו, בין באך, מוצרט ובטהובן לבין הגבעטרון ונעמי שמר, צמח, כמעט הייתי אומרת בשקט אבל בהקשר הזה אי אפשר, חובב מושבע של מטאל.

לקח לי זמן להבין את מה שבקע מחדרו (שנשמע כדרדור תופים, כיוון גיטרות וזעקות). כשטענתי באוזניו שמוסיקה, לדעתי, אמורה להיות משהו שאפשר לשיר, ולכל הפחות לזמזם או לשרוק, אמר לי שאם אשתחרר ממוסכמות ואאזין נכון, אוכל לקלוט את גרעין המנגינה. אחר כך הסביר לי למה שרשרת היא פריט לבוש הכרחי, כמו גם טלאים עם עיטורים, ושכל אלה הם חלק בלתי נפרד ממנו. לדיסקים בביתנו הצטרפו , אמנם בחדר אחר, "ספולטורה", "טיפ-או-נגטיב", "משינהד", "מטאליקה", "אליס-אינ-צ"יינס", "סליפנוט" ועוד ועוד. להקות עם מיני שמות יצירתיים, ולוגואים, ותמונות מורכבות ומסובכות על הקופסא ("מה רואים פה?", "תעזבי, לא תביני").

לפני כל נסיעה לחו"ל היה החובב מצייד אותי ברשימה מפורטת. אלה שהייתי נוסעת איתם הביעו כל פעם תימהון שלא לומר זעזוע כשראו באיזה דוכנים אני מתעכבת (למדתי לאתר אותם מרחוק, בעיקר את אלה שבשולי שווקים ותחנות מרכזיות של אוטובוסים ורכבות) או לאיזו חנויות (חשוכות למחצה שנהמות ונאקות עולות מהן) אני נכנסת. עמדתי מול מוכרים שופעי שיער ומוכרות מעוטרות צבעים, שיער קוצים, טבעות ועגילים, אלה ואלו מקועקעים למשעי, חחים וקפיצים ואפילו סיכות ביטחון נעוצים בהם. תמיד, ממש תמיד, היו בטוחים שנכנסתי לבקש הכוונה למקום אחר, וכל פעם, ממש כל פעם, אחרי שנקבתי בשם השני או השלישי מהרשימה השתנה היחס בבת אחת. התעלמו מהשיער המאפיר ומהופעתי החנונית ודברו אלי כאל אחות לאחוותם.

החובב כבר לא גר בבית. יחד איתו עזבו הדיסקים והסרטים. הפוסטרים הוסרו וגולגלו לתוך גליל קרטון, חולצות הלהקות קופלו ועלו לבויידעם. לפני כמה ימים הביא את הסרט הזה והציע לי לצפות בו. אולי זה יעניין אותך. צפיתי, והוא אמנם עניין.

הסרט מורכב מראיונות עם זמרים, כותבים, מלחינים ומפיקים מחד ועם מוסיקולוגים, סוציולוגים ואנתרופולוגים מאידך. הוא מעלה שורה ארוכה של שאלות הנוגעות למוסיקה עצמה, למילים, לסמלים, לסאונד ולעוצמתו, לתנועות הידיים, לזקירת האצבע והזרת, לגודל האירועים, לפיזור בעולם, ללהקות, לאפיון המעריצים, כולל המשיגנס האמיתיים והמתנגדים, כולל נשות חינוך אמריקאיות החוששות שהיא מקלקלת את הנוער. הוא אפילו נוגע בסוגיה הכואבת להם – העובדה שקושרים את המוסיקה הזו לפולחן שטן ולמעשי טירוף ורצח ("כל פעם כשאיזה מתבגר באמריקה תופס רובה, הולכת התקשורת ובודקת איזה מוסיקה הוא שומע. מספיק שיהיה לו דיסק אחד של הבי מטאל, וזו כבר תהייה הכותרת" מתלונן אחד המרואיינים).

זהו מעין סרט מסע של סאם דן, אנתרופולוג בהשכלתו וחובב כבד של המוסיקה הזו, בעקבות אהבתו. הוא לא מסתיר שנהנה מאוד לעשות אותו. כך יכול היה להיפגש עם אלילי נעוריו. הוא גם אינו מתיימר לעשות סרט אובייקטיבי. את המוסיקה ואת מבצעיה  הוא בוחן כמעריץ, לא כמדען קריר ומרוחק. הכנות היפה הזו מוסיפה גם היא לאיכות הסרט. כך גם הקצב המהיר מאוד שלו, החיתוכים התכופים, זוויות הצילם, הגראפיקה ומעל הכל – הדברים המעניינים מאוד הנשמעים בו.

במארז יש שני דיסקים. השני מוקדש לראיונות המלאים, קטעי מסע עם להקות, קטעי הופעות וכיוב". אותו לא ראיתי. הספיק לי.

ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן:: http://www.imdb.com/title/tt0478209/  .