שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
ושוב נטלתי לעצמי, בלי לבקש רשות, פסק זמן בן כמה שבועות. ושוב עלי להתחיל את המאבק על תשומת לב הגולשות. מי שטרח בערב שבת, וכו", כלומר להיפך, מי שלא – שיועיל להזיע כל פעם מחדש.
קודם בעניין אורלי קסטל-בלום
לפני שבועיים בערך צפיתי בעניין רב בכמה סרטי תעודה על יוצרות ישראליות. לא כל הסרטים באותה רמה. בחלקם נראה שיוצריהם לא ממש טרחו על תסריט, אלא צילמו נון סטופ במשך כמה ימים ובלוקישנים שונים וקיוו לטוב, כלומר – שמה שיצלמו ידבר בעד עצמו. לא אצל כולם זה עבד.
אלא שבסרט על אורלי קסטל-בלום הם גם לא טרחו לשמור על כללי אתיקה בסיסים.
בתחילת הסרט נראית הסופרת צועדת בבוקר בסביבת מגוריה, ומבחינה במישהו שנראה לה כמו אחד משכניה, איתו ממש אין לה חשק לדבר. קסטל-בלום הייתה חופשייה בנוכחות המצלמות, והתנהגה "טבעי". לכן לא נרתעה לציין במפורש את שם השכן איתו ממש אין לה חשק להיפגש, שידעו כולם. עורכי הסרט לא חשבו שיש בכך טעם לפגם. מה יש? מיהו בכלל? סתם אחד. אבל עכשיו ידעו שכניו, מכריו או קרובי משפחו שאורלי קסטל-בלום ממש לא רוצה להיפגש איתו. עד כדי כך לא, שהיא כבר הייתה כבר מוכנה להביט לצד השני ולהעמיד פנים שלא הבחינה בו. עד כדי כך היא לא רוצה להגיד לו שלום. לרווחתה, כמו שהיא מציינת, הסתבר שהצועד מולה הוא בכלל אדם אחר שלרווחתו, אפשר להוסיף, היא לא מכירה.
לא יפה. לא יפה שקסטל-בלום בנון שלנטיות מלכלכת על שכן. לא יפה שעורכת הסרט לא מצאה לנכון להוציא את הקטע הזה. הוא אומנם אומר משהו על אישיותה הפרטית של הסופרת, אבל על חשבון אדם אחר שלא שייך לסיפור. לא יפה.
עכשיו אגי משעול
דמות אחרת לגמרי הציגה באותה סדרה אגי משעול. גם היא חשה נוח מאוד בפני המצלמות. גם היא דיברה בלי לחשוב פעמיים וגם עליה ניכר שנהנתה מאוד מכל הסיפור. בין היתר התייחסה, לא זוכרת באיזה הקשר, לשיר הילדים "עוגה, עוגה, עוגה / במעגל נחוגה" ואמרה שיש בו איזו אמירה על החיים, תמצית החיים בקליפת אגוז, משהו כזה. כי מהם החיים אם לא נסתובבה כל היום עד אשר נמצא מקום לשבת ולקום.
אכן רעיון. הנה לאחרונה, בשני מקרים, גיליתי שהשימוש בחרוזים לילדים יכול לתמצת הכול. אם זו לא פקיחת עיניים – פקיחת עיניים מהי?
הנה למשל: בפעם הבאה כשארצה שחובב ההבי מטאל, זה שהביא לי את הסרט מהפוסט הקודם וכבר לא גר ברחובות, יבוא לביקור, במקום להכביר מילים אני יכולה להגיד:
"בוא אלי פרפר נחמד
שב אצלי על כף היד
שב תנוח אל תירא
ותעוף בחזרה".
לא ככה?
וזה עוד כלום לעומת ההארה שהייתה לי בזמן שהקראתי לתמר בת העשרה חודשים מספר השירים של פניה ברגשטיין:
"דובונים אנחנו
לטיול יצאנו
מתנות יפות לכל
להביא הבטחנו
דובונים אנחנו
בטיול הצלחנו
רק המתנות
להביא שכחנו"
ונפקחו עיני: האם זה לא הסבר מדויק מה קורה להבטחות ערב בחירות? זה לא סיכום יוצא מן הכלל לפעילות חברי מפלגת העבודה בכנסת האחרונה?
את לא צריכה להיאבק, שולמית
אנחנו באים בכיף ונשארים עם החיוך.
תודה לך. ואני כתבתי לבת שלי בעודה ילדה
"אף פעם לא היה פרפר
בכף היד שלי
לא ממש
ולא אפילו לא כאילו"
ברוך שובך
חחח…כי באמת מפלגת קדימה קיימה את כל מה שהבטיחה, ומעבר.
מפלגת העבודה כדוגמא. וגם – ממנה ציפיתי. בחיי. לא בדיחה. ציפיתי.
אני מסכימה איתך שזה על בא חשבון השכן המסכן הזה, אבל אני גם מבינה את הבמאי שהשאיר, כי זה באמת מוסיף לתיאור הדמות. הרי לא רצו לעשות סרט מלוקק אלא משהו אותנטי. טוב, זה בכלל מכניס אותנו לשאלת מה מותר ומה אסור באמנות. ובעיקר, זה בולט בסרטים דוקומנטריים. מבחינה מוסרית את צודקת, מבחינה אמנותית צודק הבמאי. הרי זו שאלת השאלות מאז שאנשים יוצרים אמנות. קשה לי מאוד להכריע בסוגיה. הצד האנושי מצדד בך, הצד של האמנית רוצה להגן בכל הכוח על החירות האמנותית. ומוזר, כאילו יצרתי דיכוטומיה בין האדם כבןם אנוש לאדם כאמן. אבל כנראה שיש דבר כזה, כי אמנים עוברים הרבה פעמים על המון לאווים מוסריים למען האמנות. מצד שני, אומרים על אומנים שהם יותר מוסריים משא האנשים. מה דעתך? בעיה סבוכה כתמיד.
אפשר היה להשאיר את כל הקטע ולטשטש, כלומר לעמעם את שם האיש. הרושם על מידת הבוטות של קסטל-בלום, ההתנשאות שלה או היעדר האמפטיה לאדם השני היו נוצרים גם כך, אבל בלי לפגוע אגב כך באנשים אמיתיים, לא דמויות ספרותיות.
תענוג לקרוא אותך
תודה למגיבות. נעים מאוד לקבל חיזוקים.
לגב" גבע,
כל זה אומר רק שסדנא דארעה חד הוא, ואם סופר (משורר) ילדים סופר אמת הוא, הוא אומר את הנכון והעיקר בשפה הפשוטה ביותר שיש. כלומר – תוכן דבריו אמת ( כגון שלרובנו גינה קטנה שאנו מבקשים לטפחה, שרובנו מבקשים שהפרפר ישוב אליהם – בעודו נחמד – ועוד). הילדים נבונים ומבינים מהשורות את העיקר ומשתתפים רגשית – אפילו באופן נקי יותר מהמבוגרים.