שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
הנה אישה צועדת בנמרצות על הרציף ועולה לרכבת רגע קל לפני שדלתותיה נסגרות. היא לוקחת נשימה עמוקה. אוספת לרגע את עצמה, מוציאה את הסלולרי, ופוצחת בסדרת שיחות. לאמא שלה, למישהי, אולי אחות אולי חברה, ולעוד אחת: אולי יכולה לאסוף את דין מהצהרון בארבע? יש לה היום ישיבה שהיא לא רוצה להחמיץ.
כנראה (ליתר דיוק – כנשמע) אישה מהן לא מבטיחה. כל שיחה נגמרת עם איזו אנחה, טוב, אז אני אתקשר שוב יותר מאוחר. רק בצהרים? מתי? תעשי מאמץ.
ואז הסלולארי שלה מנגן. סימן שאלה על פניה. "כן . . אה . . כן . . אמא של שירי. כן, אני זוכרת" עכשיו עוטות פניה הבעה קרובה לייאוש, של נו, מה נופל עלי עכשיו?
"אה", היא כנראה קוטעת את בת שיחה, קולה מקשיח "אני לא יודעת, אין לי סי . . "
והיא מקשיבה וארשת פניה מתחילות להתבהר
"כן, אני מסכימה" השמש מתחילה לזרוח בעיניה, "בהחלט. את יכולה לקחת אותו עם שירי. מתי זה ייגמר? רק אחרי שש? להתקשר ברבע לשש? בסדר. אני אתקשר. תגידי לדין שאני מרשה". עוד מילה, ועוד אחת, והיא סוגרת את הנייד וגבה מתרפה על משענת המושב.
ציפור לא צייצה, שור לא געה, בחדשות לא יצאו עם מבזק, אבל לאמא אחת יש סידור להיום אחרי הצהרים.
כמעט שאלתי אותה אם הפרסומת לחברת ביטוח כלשהי נכתבה בהשראתה, אם היא "שושנה מהבנק". אני לא יודעת מי כתב את הטקסט הקצר ומי השחקנית שמקריינת אותה. שניהם יחד מצליחים להעמיד עולם שלם של הבנה וציפייה בדו-שיח קצר, ממש כמו זה שעבר מולי ברכבת. קודם היא "שושנה מהבנק" בקול ענייני. רגע אחר כך, כש"סימה, אמא של נופר מהגן" מזדהה, הקול נעשה מעט מתוח, מה היא הולכת להפיל עלי? עוגת שוקולד ליום שישי? מתנה לגננת? וכשמסתבר לה שהמדובר ב"לעשות מחיר", הקול חוזר להיות מקצועי, עם הקלה ידידותית. פיסת חיים כל כך אמיתית.
היי שולמית
זה החיים, הכל בחוץ… מקסיפ איך צילמת את הרגע, יכול להיות שזאת היתה אני
להתראות טובה
יפה וחי. מפריעה לי השורה האחרונה "פיסת חיים כל כך אמיתית". את זה לא עדיף לקורא לומר לעצמו?
סבינה, את צודקת. תודה על ההערה.
אוי שולמית, כל כך התגעגעתי ל"קטעי החיים" שהיית מפרסמת ברשימות. כיף מאוד לקרוא אותך. ברוכה השבה.