שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
על הרווח שבין תרבות הויכוח (או העדרה) ואלימות תקשורתית
לא נולדתי אתמול. לא גדלתי על המאדים. לא חונכתי במנזר. נו, מה עוד אפשר להגיד לחדד את הפואנטה? או. קי. שיהיה וידוי: גם אני, נורא לא נעים לי להגיד, נכנסת לפעמים לדברי אחרים. הנה. יצאתי גמרי מן הארון. אני לא מגיעה לנושא הזה כמו אותה פייה עוטת לבן, הגולשת מהקומה השנייה ומייעצת לרוכשי דירות ומכוניות להיכנס לאתר של משרד המשפטים.
אבל יש הבדל של ממש בין ויכוח שלא במסגרת מועדון הויכוחים באוקספרד, סתם דוגמא, לבין גסות רוח אלימה. תהום פעורה, לדעתי, בין הצעקנות הרגילה בשיחות הטלביזיה ובין מה שהתרחש באותה "פוליטיקה" עליה קיטרתי בפוסט הקודם.
המצב הרגיל, חבל, חבל, אבל רגיל, הוא זה בו האחד נכנס לדברי האחר והאחר מנסה להתגבר בצעקות על דברי האחד. זו, באמת, תרבות השיחה במקומותינו, בטלביזיה וברחוב, ברכבת ובשוק. לרע ולטוב, אם יש כזה.
לא כך כשהמדובר באלימות של ממש. ניתוק מיקרופונים, למשל, הוא מעשה אלימות. כך גם אם יביא מי מן המשתתפים משרוקית או זמבורה לאולפן ולא ייתן לבר פלוגתתו כלל להשמיע את דבריו. זה כבר לא יהיה ויכוח – קולני, תרבותי או לא תרבותי ככל שיהיה. כאן אני כבר לא מתווכחת אתך. אני מונעת ממך, באמצעים חוץ-ויכוחיים כלשהם, להשמיע את דבריך.
לא תדברי!
אני – כן. את – לא!
ובמקרה שלנו – אני מכירה טריק שימנע מהצופים להבין מילה מדברייך.
ועל כך – על המעבר הזה מצעקנות לאלימות טכנית, על העובדה שעודד שחר המנחה לא הגיב, כאילו כלום, כאילו גם זה חלק מהוויכוח הלוהט – אני מתחרפנת.
ובמה עסק הדיון? מצחיק עכשיו להגיד: בהעלמות מקצוע העיתונאי הקלאסי. דובר בו על כך שהמסלול העיתונאי המתחיל בעבודת שטח, מתקדם לדסק ומגיע בסופו של תהליך ארוך להיות בעל טור – כבר לא קיים, או כמעט ולא קיים. שעיתונאות הופכת להיות שלב מעבר בדרך למקצועות אחרים, כמו דוברות או יחסי ציבור. שלצורך כך, הכותבים בעיתונות בראשית דרכם חייבים ליצור איזה באזזז מתמיד סביבם על מנת למשוך את תשומת לב ציידי הטאלנטים. ומה בין זה לבין כלבי השמירה של הדמוקרטיה.