חזרה לבלוג -עם קיטורים וכעסים, ושמחה גדולה בהתחלה.

בשני לינואר יצאה לאוויר העולם הסיבה שבעטיה יצאתי להפסקה ארוכה משלל פעילויות יומיומיות. שלושה  קילו חמש מאות וארבעים היה משקלה, והיא עולה יפה.

פלא הבריאה.

אני נועצת מבט בכחול שבעיניה. כשהיא מסתכלת בי חזרה, אני מוכנה לסלוח לה על שהפכה אותי, אותי! שרק אתמול השתחררתי מהצבא ושלשום עוד הייתי בתנועה – למשהו שמתחיל בסמך.

ההפסקה הסתיימה. חזרה לשגרה, עם תוספת נעימה לחיים.

ואיזו דרך טובה יותר לחזור מאשר בקיטורים, תלונות ואנחות של קשישים?

אז הנה אחת: הערה קצרה וכועסת על כוחניות וגסות ב"פוליטיקה" ועל אשרת קוטלר.

זה היה בתוכנית, פוליטיקה" ביום שלישי שלפני האחרון. הגעתי בדפדוף לדיון על העיתונות ונשארתי בגלל הנושא והמשתתפים. ישבו שם יעקב אחימאיר ואריה גולן למשל, וגם פרופ" זוהר שביט, באולפן אחר ישבו שלום קיטל ואושרת קוטלר, שהיא הנושא שלשמו התכנסתי.

במהלך ויכוח סוער  התעמתה קוטלר עם פרופ" שביט. זו שיסעה את זו. זו לא נתנה לזו להשלים את טיעוניה. הרי "פוליטיקה" לא הצטיינה מעולם בנועם הליכותיה ולא בנימוסי משתתפיה.  ברגעים לא מעטים אי אפשר היה להבין דבר בתוך הקקופוניה שנוצרה. אולי הייתה זו דרכם להצדיע לטומי לפיד, שאת פטירתו ציינו ואת השתתפותו ב"פופוליטיקה" הזכירו. וכשביקש המנחה לקטוע את דברי אריה גולן, הוא אפילו השמיע, בחיוך, את סיסמת הקרב של אותה תוכנית מיתולוגית מן הימים בהם השתתף בה לפיד:
"סליחה! אני לא הפרעתי לך – אתה אל תפריע לי!".

עודד שחר, המנחה המסור, ניסה, ללא הצלחה, להשקיט את קוטלר. בין היתר אמר לה כי היא, כאשת טלביזיה, אמורה לדעת: שניים כי ידברו יחד בשידור – איש מהם לא מובן.

בחדווה זחוחה השיבה לו קוטלר שלא רק שהדבר ידוע לה – זו הייתה כוונתה. היא לא רוצה שישמעו ויבינו את דבריה של פרופ" שביט.

משום מה, לא הגיב עודד שחר על דבריה. לא מיד, כמו שציפיתי, וגם לא אחר כך, כמו שחיכיתי. כלום.  כאילו לא נקבע כאן רף חדש של גסות רוח בשידור חי: קוטלר לא רוצה שישמעו את דברי פרופ" שביט החולקת עליה – לכן תשתיק אותה בכוח. מכיוון שאינה יכולה לשלוט על המיקרופונים – היא משבשת את דברי יריבתה באולפן. לא מתווכחת. לא משמיעה דברי טעם כנגדה – משבשת.

ואני שואלת: למה דבר כזה עובר כאילו כלום? רק אותי הוא מחרפן?

הסיטואציה המצערת הזו לא יכלה שלא להזכיר לי ויכוח בין שניים, גבר ואישה, בו נכחתי בשולי השוק של רחובות. לא קלטתי על מה נסב. האישה ניסתה להגיד משהו לגבר בקול רם וגבוה. בן זוגה עמד מולה, כל כולו שחץ גברים עם חיוך מזלזל,  במכנסי ברמודה רחבים וגופיית רשת, וכל פעם כשהחלה לדבר הניף ידו, זקר אצבעו ואמר: "לא תדברי! לא תדברי!" ה-ת" וה-ד" בשווא נח, מה שיצר עיצור חזק מאוד. תוקפני.

כמו אושרת קוטלר, גם הוא הצליח. אי אפשר היה להבין מילה ממה שניסתה אותה אישה להגיד לו, לבן שיחה.

"לא תדברי! לא תדברי!"

ושוב אני שואלת: רק אותי זה מקומם עד העצם, העובדה שטאלנט מהטלביזיה מתנהגת כמו אותו גבר מהשוק, עם מלוא המשמעויות השליליות של הביטוי?

ולא. לא באלף רבתי. אני לא חושבת שזו "תרבות הדיון" או "תרבות השיחה" אצלנו. לא בכלל ולא  בטלביזיה בפרט, משהו שמגיע עם האוויר או המים שאנו שותים. זו תרבות שיחתם של אנשים ספציפיים. אלה שמתירים לעצמם, כאן – בשם טאלנטיות הטלביזיונית, להתייחס לתדרי השידור ולמסך הטלביזיה כאל השוק הפרטי שלהם. כן. במובן השלילי של הביטוי.