שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
עבודתך עם ולמען הילדים האתיופים ראויה, כמובן, לכל שבח ועידוד.
העובדה שאת מנסה לבחון את היחס לו הם זוכים למה שהיה נהוג עם עליות קודמות מובן גם הוא.
אלא שמרוב מסירות והתלהבות את עושה טעות גסה, שמן הראוי היה להימנע ממנה.
וכך את כותבת (אני עושה "העתק והדבק"):
האם זה קרה כבר בעבר? כמובו שכן.
בואו נזכר ביחד . את עולי גרמניה כינו בזמנו: " יקה פוץ"
את הרומנים : " רומני גנב."
לתימנים גזרו את הפיאות וחטפו ילדים.
בואו נזכר ביחד . את עולי גרמניה כינו בזמנו: " יקה פוץ"
את הרומנים : " רומני גנב."
לתימנים גזרו את הפיאות וחטפו ילדים.
מה עשו לתימנים?
חטפו ילדים?
חטפו?
אני מצרפת כאן חלק מביקורת שכתבתי לפני כמה שנים ב"מעריב" (עם כמה שינויים ועידכונים מתבקשים) על ספר שניכתב על הנושא ע"י אחד מעורכי הדין שעשו חלק משמם הציבורי על גב העלילה הזו.
ועצה כללית: לא טוב למהר ולהטיח האשמות כלליות, סוחפות וגורפות כאלה, כנגד איזה "הם" רשעים. לא טוב בכלל, ולא טוב לבלוג. כך גם כשהכוונות העומדות בבסיס כל הדברים, והמעשים המלווים אותה טובות, אפילו טובות מאוד.
על ספרו של עו"ד רמי צוברי: בעקבות אחיי האובדים. ר.צ. 2000 הוצאת ספרים בע"מ. 416 עמודים.
מרבית עולי העלייה ההמונית של ראשית ימי המדינה הגיעו אחרי מסע תלאות ובמצב בריאותי לא קל. כאן שוכנו באוהלים. מצבם הכלכלי ועתידם לא היו ברורים.
מקבלי פניהם היו אנשים שסדר העדיפויות שלהם היה רחוק מאוד מן הפרטי, הנהנתן, המפונק של ימינו. הם חשבו שמציאת בית אחר לאחדים מן הילדים החולים תאפשר להם עתיד טוב יותר, ותקל על ההורים לטפל בילדיהם האחרים. היום נשמעים הדברים איומים ונוראים. אך הצגתם ככאלה פוגעת אנוּשוֹת בהערכה המגיעה לקולטים.
אילו חלפו חמישים שנה מהשואה ועד הקמת המדינה יכול מאוד להיות שהיה מספיק זמן לעכל את השבר הגדול, לעבד את האבל הפרטי והלאומי ולפתח שורה אחרת של תובנות. אבל באותם ימים עברו בקושי חמש שנים.
כאבי מות ילדים מתת תזונה וממחלות, הקשיים העצומים שבשמירה על ילדים בתנאי סכנה היו עדיין כאבים פיזיים אצל אנשים שניסו בכל כוחם לבנות לעצמם חיים חדשים ולמנוע את הפורענויות שחשבו שביכולתם למנוע. איש מהם לא יכול היה לשער בנפשו שהוא יוצר פורענות למישהו אחר.
פרט לתשלום זעום של מס שפתיים, מתעלם עו"ד צוברי, מחבר הספר, מן הרקע המיידי והברור הזה, ובכך מחמיץ את מה שספרו יכול היה להיות.
במרכז ספרו פרשת צילה לוין (ולהזכירכם: זו ישראלית לשעבר שאומצה בינקותה. היא חשבה כי מצאה כאן את משפחתה הביולוגית, משפחה תימנית שאחת מילדותיה נפטרה בשנות החמישים. עד שהתקבלו תוצאות בדיקת הד.נ.א. המפורטות ששללו סברה זו, כיכבה הפרשה בעיתונות).
המחבר מוסיף ומרחיב בהצגת מסמכים ועדויות על עומק העבודה שהשקיע, בטיפולו בה, במשפחות אחרות שניסו באמצעותו לברר מה קרה לילדן, ובמעורבותו בחקירת הפרשה בוועדות וע"י גופים ממשלתיים. טיפולו בהצגת הדברים מאוד עורך-דינית: חד צדדית וחד משמעית הוא מייצג את הלקוחות שלו. ההכרה בכך עוזרת מאוד לרכך את האכזבה מן הקו המוביל בו ולקבל את החרון הקדוש שבו הוא מרצה את טיעוניו.
היא גם עוזרת להבין כיצד יכול אדם משכיל לסובב נתונים, תוצאות מבחנים וחוות דעת. כך בפרשת פרשנות הפיסקה בדו"ח המעבדה האנגלית (עמ" 284). כך גם הדרך האגבית כמעט בה הוא מספר שבאחדים מן הקברים שנבדקו נמצאו שלדים המתאימים לרישומים, והדרך הטרחנית בה הוא מתאר את ייסוריו של חוקר הד.נ.א. שהסתבך עם עמיתיו באוניברסיטה בעניין חוות הדעת שהגיש. את הצד השני מייצגת דווקא צילה לוין עצמה, המגינה על הוריה המאמצים: ". . . הם בחרו בשם "צילה" בגלל המילה "להציל". הם הרגישו שהם הצילו אותי. הכוונה שלהם הייתה טובה" (עמ" 114).
צוברי מעריך את מספר הילדים שנלקחו מהוריהם ונמסרו לאימוץ באלף וחמש מאות (עמ" 305). מספר עצום. זיהוי אותם ילדים, שהיום אמורים להיות בני חמישים וחמש עד שישים הנו הצעד המתבקש.
לצורך זה הם עצמם צריכים להזדהות.
אבל איפה הם?
איפה אותם מאות רבות של ילדים כהים ומתולתלי שיער במשפחות אשכנזיות, אצל הורים ניצולי שואה? איפה הילדים שהתבגרו ויודעים שבהם מדובר?
התהודה הרבה מאוד שעורר מאבק ההורים בצורותיו ובגלגוליו השונים מונע מלשער שיש מישהו מביניהם איננו מודע לתופעה, למצוקת ההורים או לניסיונות לאתרם. איפה עוד כמה מאות צילה לוין שיהפכו את העולם למצוא את הוריהם הביולוגיים?
פרט לכמה בודדים שפנו לעורכי דין, שתיקת המאות והעשרות רועמת.
עם החידה הזו נמנע צוברי מלהתמודד ברצינות (כמו גם רוב האנשים המתייחסים לתקופה כואבת זו). היא אינה מאפשרת לסיפור העגום הזה להישאר בנתוני הספר שלפנינו, בעובדות שהוא מציג ובהשקפת העולם שלו.
אולי את יותר מעודכנת ממני.
מה שאני בטוחה זה שגזזו להם את הפיאות כי יש סרטים שמראים את זה בוודאות.
וזה מעשה משפיל ומגעיל כשלעצמו.
מזכיר קצת את הנאצים עם גזירת הזקנים לדעתי.
תודה על הקדשת הפוסט.
אביטל, גם בלהט העשייה וגם מתוך כעס, לא כדאי להיסחף.
מה בדיוק את אומרת?
גזיזת הפאות, רעה ומזיקה ככל שהייתה (כפי שהובן שנים רבות מאוד לאחר מעשה)נבעה מהרצון העז בשנות המדינה הראשונות להשאיר את הגולה מאחור, ולבנות כאן את דמות "הישראלי החדש".
הקניית המראה הכל-ישראלי היה חלק מכך, ונעשה מתוך כוונה טובה, אפילו טהורה, ואמונה שלמה שבכך עוזרים לילדים ולמשפחותיהם להשתלב ולהתערות בארץ החדשה.
גם הלחץ לעברת את השמות היה חלק ממגמה זו, כמו גם הכוונה לייבש את השפות בהן דברו בגולה – מערבית פרסית וטורקית ועד רומנית ופולנית, ובעיקר האידיש. זו המסגרת הכללית.
אם כבר להשוות את גזיזת הפיאות למשהו מאירופה – הייתי משווה זאת לאיסור המוחלט בצרפת להופיע עם סמנים דתיים לבתי הספר הממלכתיים – לא כיפות לבנים היהודים ולא כיסוי הראש המסורתי לילדות המוסלמיות. נכון, זה לא אותו דבר, אבל קרוב יותר לרוח הדברים.
איפה בדיוק את רואה כאן את הדמיון לאיזשהו דבר שבא יחד עם השמדת היהודים בגרמניה הנאצית?
מדובר בהשמדת היהדות . רצו להקים פה מדינה חילונית ומי שלא היה כזה עבר אילוףוגיהוץ גזיזה ומה לא.
זאת אמת שקשה לשמוע כי כל הזמן מדברים איתנו באמצעי התקשורת על "כפיה דתית" ושוכחים את "הכפיה החילונית" שגרמה לנזקים נפשים לרבים.
אני בניגוד לרבים מקשיבה לשני הזרמים ומבקרת אותם.את יכולה לקרוא אותי אם את רוצה ולראות את הביקורת שהטחתי במגזר החרדי על האפליה בה הוא נוהג בספרדים. אני לא בובה של צד אחד.