שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
רח" בילו, הכניסה לשוק של רחובות, 10 בבוקר. יום חם.
קשישה כבדת גוף התנהלה באיטיות ובקושי על המדרכה בגדה השמאלית של השוק. מקל הליכה בידה האחת, ומנגד נשענה על המטפלת שלה. גם היא, המטפלת, התנהלה בקושי. ביד כפופה אחת תמכה בקשישה ובשנייה החזיקה את השקיות. המדרכה המקורית אמנם רחבה , אבל הדוכנים נוגסים ברובה. השתיים, דבוקות זו לזו, תמרנו את דרכן בין מהמורות וערימות.
בקצה המדרכה יש דוכן פלאפל הכולל גם כמה שולחנות וכסאות פלסטיק העומדים על המדרכה. אגב כך הם חוסמים אותה, ותופסים גם את הצל שמספקת הסככה המתוחה שם.
בשעה זו, מוקדמת יחסית, היו כל הכסאות פנויים. זו לא שעה שאנשים אוכלים, ובעשר בבוקר השוק ממילא עדיין חצי ריק.
הקשישה נעצרה ליד אחד השולחנות האלה, ואחרי שניות אחדות התיישבה, בכבדות ובקושי נראה לעין, על אחד הכיסאות שלידו. המטפלת לידה, ארגנה את השקיות על הרצפה והתכוננה להתיישב גם היא.
"הי!, גברת!" צעק בעל הדוכן, גבר חסון במיטב שנותיו שהחזיק קופסת שימורים גדולה ורוקן בידו את תוכנה, איזה סוג של חמוצים, לאחד ממגשי הנירוסטה שעל הדלפק, "את לא יכולה לשבת אם את לא מזמינה משהו!".
קשה היה לשמוע את כל מה שהשיבה הקשישה. פניה הופנו אל בעל הדוכן והמקום רועש כל הזמן מצעקות של שוק וצפירות מכוניות. אבל קרעי דברים נשמעו בכל זאת. היא אמרה "רק", וגם "לתת לרגלים לנוח". אלה נשמעו בבירור.
"לא!!" צעק חזרה, תוך שהוא ממשיך במילוי המגש.
הקשישה אמרה עוד משהו שכלל את צמדי המילים: "כל כך" וגם: "כמה רגעים".
"גברת! אני אומר לך!!".
בקושי גדול, נעזרת במטפלת שלה, התרוממה הקשישה מכסא הפלסטיק הלבן. משנעמדה עזרה לה המטפלת להתייצב, השעינה אותה על ידה האחת ובשנייה הרימה את השקיות. שוב חבוקות ודבוקות זו לזו החלו ללכת לעבר רח" הרצל. לאט. לאט. לאט.
זהו.
כל כך מזהה עם הפוסט. לכתוב על זה הוא כל מה שנותר לנו במקרה כזה, בכל הייאוש והרוע שנתקע בגרון וחוסר האונים… נורא.
זה לא רוע, אטימות, אם זאת הייתה אמא שלט, או חברה של דודה שלו, הוא היה רואה שהיא זקוקה לנוח, את "ההיא" הוא לא ראה.
להתראות טובה
עצוב כל כך.
הדור הזה המוזר, שאין לו כבר כבוד לקשישים. כואב הלב.
תיארת את השוק כל כך יפה, שלרגע הרחתי את ריח הפלאפל.
קרה לנו מקרה דומה כשהבן הגדול שלי היה בן שנתיים.
אבא שלו והוא קנו ארטיק בקונדיטוריה במרכז המסחרי של הגבעה הצרפתית.
כל הכסאות היו פנויים.
הילד ישב ללקק את הגלידה, פשוט כי לא היה טעם ללכת-
רבע שעה היתה להם לחכות שאפשר יהיה לבקר אותי בבית היולדות שבהר הצופים.
בעלת הבית הקפה ("טעמי" אם אתם מתעניינים)- גירשה אותם בגסות.
יש כאלה אנשים.
ברררר