שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
על רשמיה של מישל מזאל, רעייתו של צבי מזאל, מימי שליחותם במצרים.
פעמיים, בשתי תקופות כהונה לא עוקבות, שהתה מישל מזאל, רעייתו של הדיפלומט שקודם היה קונסול ואחר כך שגריר במצרים. בין שתי התקופות נפערה תהום. את השינוי בכיוון הרוח יכלה לחוש עוד לפני האינתיפאדה (הראשונה), ובמידה מסוימת עוד לפני שהמנגנונים הדיפלומטיים הבחינו או איתרו. אלה נוכחו בהבדל כשעיתונאי המקורב ביותר לנשיא מצריים סרב לשבת ליד השגריר, והרשה לעצמו להתנהג כלפיו בגסות רוח (עמ" 112). הכותבת הבחינה בשורת תופעות השייכות למישור חיי היום יום: היא נתקלה בקושי למצוא מורה פרטית שתעזור לה לשפשף את הערבית שבפיה, נכונותה לפעול בהתנדבות במסגרות המקובלות של נשות דיפלומטים נדחתה בקש, ועוד.
באחד הספרים הנעימים והאינטליגנטים שיצאו לאור במקומותינו מספרת מזאל על השנים בהן חייה עם משפחתה במצרים, בה כיהן צבי מזאל, בעלה, כקונסול ואחר כך כשגריר. יש בספרה הומור עדין, לפעמים אירוני, המשקף מן הסתם חלק מכוחות הנפש שאפשרו לה להתמודד עם מכשלות המקום והתפקיד. עניין המאבטחים, למשל: רק בזכות העובדה שה"צמוד" שלהם לא הבין צרפתית, יכלו היא ובעלה לזכות במעט פרטיות בשיחות ביניהם (עמ" 98). מאבטח אחר, מן הסתם צעיר שזה עתה סיים את שירותו הצבאי, שאל אחרי מסיבה שערכה לנשות שגרירים ששרתו עימם בקהיר: "נו, מישל . . . הבנות נהנו?" (עמ" 51).
הספר חף מפוזות והעמדות פנים. הוא נעים לקריאה, מעניין מאוד, מעורר פה ושם מחשבות על התנהגויות ואנושיות. גם סוגיית חיי "אשתו של", ומורכבות מקומה ומעמדה, ושילוב האישיות העצמאית בין המרכאות, מופיע פה ושם, למרות שלא זה הנושא המרכזי בו. גם על מידת החמוריות שיש ביחס קהילות הדיפלומטים כלפי נציגינו במדינה בה ישראל אינה כה פופולארית היא מספרת. כל אלה מתובלים בשפע סיפורים קטנים וצדדיים המדגימים ומתארים את המציאות בה חייה באותן שנים. כך, למשל, היא מספרת כי בהעדר רב מקומי שיכין את בנם לבר-מצווה, התנדב המזכיר השני בשגרירות האמריקאית, אחד, דן קרצר, ללמד אותו. גם על הניסיונות להזריק זריקת מרץ לקהילה היהודית הגוועת, על בית הספר לילדי הדיפלומטים, על התגברות התמונה המוסלמית ברחוב ובחנויות, בלבוש הנשים, למשל, ועוד ועוד.
מזאל היא אשת דיפלומט: הספר משקף חביבות רבה מאוד. נעימות, נחמדות מצודדת. היא מספרת על עצמה לכאורה ללא סייגים. עד סוף הקריאה אנחנו כבר ממש חברות. מה לא סיפרה עד עכשיו? אבל יחד עם זה היא שומרת בקפדנות נינוחה על הפרטיות – שלה ושל בני משפחתה. צריך מידה רבה מאוד של כשרון אישי, בהתנהגות ובכתיבה, להגיע לכך. אולי זו תכונה נרכשת של נשות הדיפלומטים בשנות השירות, אולי זו תכונה אישית שלה.
בעלה של מישל מזאל המשיך, אחרי תום כהונתו במצרים, את הקריירה הדיפלומטית שלו. יש לקוות שהיא המשיכה לאסוף חומרים על השהות בארצות האחרות, ובבוא היום תעבד גם אותן לספר.
(מישל מזאל: אשת השגריר, ידיעות אחרונות. ספרי חמד. 208 עמודים).
(פורסם בשינויים קלים ב"מעריב ספרות וספרים" 21.11.2003).
מעניין שולמית. לא יודעת איך חיים ככה – אולי צריך אישיות דיפלומטית שמתמקצעת עם הזמן.
חשוב לציין שמזאל הוא השגריר שהרס עבודה של אמן ישראלי פוליטי בשבדיה ושנואם השכם והערב נאומים אנטי-ערביים על התושבים המוסלמיים של אירופה. ממש שגריר של שלום.
אבל אשתו אולי נחמדה יותר.
הרס עבודה אנטי-ישראלית וכל הכבוד לו על כך. להזכירכם, העבודה שמה סירה בנהר של דם. אין דרך להילחם בישראלים קיצוניים שונאי עצמם חוץ מאשר בקיצוניות הפוכה. במיוחד כשה"יצירה" היתה בזוייה שכזו. אז כל הכבוד לו.
בנוגע לספר "אשת השגריר", הסיפורים מרתקים ומעניינים אך לא יכולתי שלא לחוש תחושת מבוכה כלשהי מן העובדה שאשת השגריר מאבדת פעמים רבות את עצמיותה ואת אישיותה העצמאית וכל הוויתה נסמכת על מישהו אחר. היא לא עומדת בפני עצמה. היא "אשת השגריר". מן תואר מוזר שלא עומד בפני עצמו. מביך משהו. במיוחד לאור העובדה שמישל מזאל משתדלת להציג את עצמה כאישה עצמאית ומשכילה, ועושה רושם שהיא אכן כזו. לכן העובדה שכל מעמדה נסמך על בעלה השגריר מביכה מאד, כמה שהיא לא מנסה לעקוף בעדינות את העובדה הזו בספר, היא שבה וקופצת מול העיניים כתזכורת תמידית לחוסר עצמאות מעמדה.