שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
תמונת רחוב: הצפת ביוב. שני עובדי עירייה עובדים מעל פתח אחד מבורות הניקוז. נהר מסריח זורם ושוטף את הרחוב. הולכי הרגל עוקפים את הג"יפה ומקפידים להישאר על המדרכה. פועל שלישי מסמן למכוניות להאט.
ואז מתקרב טנדר היילקס דבל קבינה, גדול וכבד, כחול, ברק מגיח מענן מצויר משני צדדיו. מתקן מתכת איתו אפשר לפרוץ כל מחסום מורכב לו על הפגוש הקדמי. ערימת כלי עבודה, קופסאות ותיבות בחלקו האחורי, הפתוח. ברור שגם שני הצעירים היושבים בו, כמו הפועלים שברחוב, עובדים עבודת כפיים כלשהי, בחוץ.
הטנדר מתקרב באיטיות. הפועל מסמן, ונוסעיו מבחינים בנחל הביוב ובפועלים.
הנהג קצת מאט.
ואז הוא מאיץ.
וכשהוא חולף על פני הפועלים עולה גל קטן מהמים המצחינים וניתז על הפועלים שהיו רכונים על פתח בוא הניקוז.
השניים צועקים ומנתרים הצידה.
הטנדר ממשיך בנסיעה.
מהמקום בו אני עומדת, מרחק של כמה מטרים, אינני יכולה להבחין בפניהם של השניים בטנדר. מחייכים? צוחקים? מחליקים כאפה?
שני הפועלים ממהרים להסיר את חולצותיהם שספגו את מי הביוב ולשפוך מים ממיכלי השתייה שלהם על פניהם, שערם וחולצותיהם. אחר כך הם יוצקים בזהירות מים על מכנסיהם. מזל שחם. המים אוזלים ואני שומעת אחד מהם צועק לפועל השלישי שהוא לוקח את המים שלו "אני קונה לך שתייה אחר כך" הוא צועק לו, "אל תדאג, בַּאבִּי".
קראתי את הפוסט והזדעזעתי, באמת כמה רוע אפשר לבלוע, אך מצד מה אפשר באמת לעצור. הסיפור מזכיר דווקא בחורף, שנראה שהנהגים מגבירים דווקא מהירות כשיש שלולית כדי להרטיב את הולכי-רגל.
מסכנות שכזה.
מהסוג הדברים האלה שרק מרטיחים את הדם!