שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
האירוע הזה קרה לפני למעלה משנה.
מארחי החליטו לנסוע ביום ראשון לאחד מגני החיות-הספארי של סן-דייגו. אני עצמי לא אוהבת גני חיות. גם לא ספארי. דיון קצר, והוחלט שאת אותן שעות אעביר במרכז כלשהו, קרוב. אחד מאותם "מרכזי קניות" ענקיים הזרועים לרוחב קליפורניה ולאורכה. בעצם גם אלה גני חיות. גם כאן יש מושאי צפייה, בני אדם במקרה זה, המשוטטים בסביבתם הטבעית (כלומר, ליד חנויות ומזללות).
אלפים היו שם באותו יום ראשון, והמרכז הענק הזה אינו מלא, אפילו לא צפוף. תהלוכה אינסופית של אנשים מכל הגדלים, ילדים ומבוגרים מכל סוג ומרוב הגוונים, בכל גודל ועובי מ"פטיט S" ועד X5. חנויות שלא תפורטנה מרוב. חלקן בעלות תכנים ונושאים כמעט מופרכים. חללי תצוגה לדמיון האנושי בגרסאותיו השימושיות.
עמידה-הליכה איטית-עמידה-הליכה איטית. שעה ארוכה מאוד של שוטטות מעניינת עד ללא יכולת תאור. חייבים להקצות זמן להפסקה. יש במקום כיסאות וכורסאות בכל פינה, בדיוק למטרה זו.
קבוצה התיישבה מולי, ליד דוכן דונטס ושתייה, ולכדה את תשומת הלב. חמישה אנשים. כולם נמוכים, כבדים. קשה להבחין בהיררכיה הגילית ביניהם. זה שפניו רציניות יותר הוא האב? או אח גדול? והאישה הקצת יותר עבה – זו האם? והאחרים ילדיה? מישהו מהם בן זוגה? או שכולם סתם חברים? לכולם עור חום, שיער שחור חלק, קצר ונמרץ ופנים שנלקחו הישר מפסלוני תרבות המאיה: העיניים הצרות, המצח, עצמות הלחיים, השפתיים הנוטות מטה, הסנטר הרחב והמעוגל. כך גם הגוף המלבני הקצר והעבה.
כאילו קבוצת פסלים עזבה את המוזיאון ובאה לבלות כאן.
אי אפשר להתיק מהם את העיניים.
לא יפה ללטוש מבטים.
ואז התיישבה אישה כל-אמריקאית בכורסה הסמוכה. פזילה מהירה זיהתה אותה כאמא של ילדה שלעזרתה נחלצתי כחצי שעה קודם, בחנות לצרכי מטבח ואכילה בקומה התחתונה. הילדה איבדה את שיווי משקלה ובניסיון לעצור את נפילתה נאחזה באחד הכלים לקילוף משהו שהיו תלויים שם. המכשיר ניתק מהקרטון ונשאר בידיה. האם נָבוכה מאוד. שלטי "שברת-שילמת" נמצאו שם בכל פינה (בגרסתם הקליפורנית: "אם אחד מחפצינו משנה צורתו בהיותו ברשותך, אנו מבינים מכך שאתה מעוניין להשאירו ברשותך"). עזרתי לה להחזיר את המכשיר לאחיזת הקרטון שלו ולתלות אותו חזרה על הוו הארוך. לגמרי נרעשת מהפתרון הפשוט הזה, שלחה אלי האמא חיוך קליפורני רחב. מלה לא נאמרה כל אותן שתים וחצי דקות של אירוע. עכשיו היא יושבת בכורסא שלידי, שולחת עוד חיוך. הילדה, שנראית בת חמש או שש מתרפקת עליה. בידה כוס מילק-שיק ענקית עם מכסה וקשית כפופה. אני מחייכת חזרה בנימוס המתבקש ולא יותר. המשפחה מתרבות המאיה מעניינת הרבה יותר.
"תסתכלי עליה" פונה אלי האישה ומלטפת את ראש ילדתה. "היא לא נהדרת?"
אני שולחת חיוך מנומס נוסף, אך לא מוציאה מילה וממהרת להחזיר את המבט.
"ביולוגית היא לא שלי. היא מאומצת. קיבלתי אותה כשהייתה בת כמה שבועות". כשפני מופנות אל הקבוצה שמולה, אני מוחלת לעצמי על חוסר הנימוס. הכל-אמריקאית מדברת אל הפרופיל שלי, ונראה שזה לא מפריע לה: "חבילה קטנטונת. היית צריכה לראות אותה אז. עד אז עוד לא ראיתי דבר כל כך מתוק".
נראה כאילו שמיום שנוצרו תבליטי הקיר המוצגים במוזיאונים במקסיקו, שום גֶן נוסף לא נכנס למאגר ממנו נוצרה הקבוצה הזו.
"רק כשגדלה קצת אפשר היה להבין שיש לה איזו בעיה. להתהפך ולשבת דווקא ידעה לפני הטבלה. גם לזחול. אבל עם עמידה והליכה התחילו הבעיות. הרופאים לא אמרו כלום. גם אני לא הבחנתי באיזו בעיה. תמיד הרי אומרים: "אמא מרגישה", "אמא תמיד יודעת ". אני לא. אולי בגלל שהיא לא יצאה ממני. לא ידעתי ולא הרגשתי.
אפילו התספורות שלהם, קצרות וקצוצות, ממש כמו בצלמיות.
היא נופלת הרבה. כל הזמן נופלת. לא יכולה לעמוד כמו כל אחד אחר. וגם הולכת בקווים לא ישרים, כאילו היא "תחת השפעה". היא זקרה אצבע ואמה בכל יד וכופפה אותן פעמיים במה שלמרבה הצער שנעשה הסימן הבינלאומי למירכאות. "הייתה גם תקופה", המשיכה, "שחשבתי שהיא לא שומעת טוב. כי לא דיברה. המון זמן. אף לא מילה. גם עכשיו היא מדברת בכבדות. גם לא תמיד מבינה מה שאומרים לה בפעם הראשונה. היא הולכת לבית ספר מיוחד".
מכיוון שאני מסיקה כי האמא מסבירה את מה שקרה בחנות, אני מפנה ראשי לרגע, שולחת עוד חיוך מנומס ואומרת: "זה בסדר, זה כלום, אל תחשבי על זה".
משפחת המאיה עדיין כאן. יושבים סביב השולחן שתפסו, מדברים ביניהם בשקט, פותחים אריזות ומעבירים ביניהם כוסות שתייה גדולות ומגשוני קרטון עם הדונטס במגוון טעמים ותוספות. כל אחד טועם מכל דבר.
באיזה שפה הם מדברים?
לא מצליחה לשמוע אותם. אני מטה את גופי, כאילו בדרך אגב, ומסובבת את הראש בניסיון לקרב את אוזני לעברם. לא עוזר.
"וכשהסתבר שיש לה את התסמונת", ממשיכה האימא, כאילו ללא שמעה אותי, "החל אבא שלה להתרחק ממנה. יותר לא רצה להאכיל אותה, או להקריא לה סיפור, או לקחת אותה לפארק, ואלה הדברים שהוא מאוד אהב לעשות עד אז. בכלל התחלתי לחשוד שיש לו מישהי אחרת. מה כל ההיעדרויות האלה מהבית בדיוק כשצריך לטפל בילדה? נכון שהוא היה חוזר כל ערב ונשאר כל הלילה, והיחסים האינטימיים בינינו נשארו טובים"
היא מפסיקה רגע ולוקחת אוויר, מלטפת את ראש הילדה שעדין מתרפקת עליה. בניסיון נוסף לשמוע את דיבוריהם, וגם כדי לאותת לאישה שגילוי הלב שלה לא ממש רצוי אני מסובבת את גבי ומטה עצמי עוד ועוד לעבר משפחת המאיה, עד כמה שניתן בלי לעורר את תשומת ליבם. אבל זו לא שמה לב.
"ממש טובים. אבל בכל זאת. היה הולך מוקדם בבוקר. עוד לפני שהילדה הייתה מתעוררת. היא ישנה המון. שש עשרה ושמונה עשרה שעות כל יום. המון שינה. אבל למרות זאת היה מאוד קשה להרדים אותה בערב, ועוד יותר קשה להעיר אותה בבוקר ולגרום לה לקום מהמיטה. את כל הטיפול השאיר לי. היה חוזר אחרי שהיא שכבה לישון".
אחת מהם מפהקת. יש לה לשון עבה ושיניים קטנטנות. כשהיא צוחקת, עיניה כמעט נעלמות.
תווי הפנים כל כך מובהקים! לא יאומן.
"בהתחלה עוד היה מעמיד פנים כאילו הוא מצטער על כך שהחמיץ את השהות איתה".
אולי אפשר, בתירוץ קלוש כלשהו, לפנות אליהם, לשאול אותם משהו, לשמוע את המבטא.
"אוי, יקירה", היה אומר לי, "היא כבר ישנה? אולי אעלה לראות אם עוד לא נרדמה?" כאילו שלא ידע שאגיד לו לוותר, כי עד שנרדמה, אני לא רוצה שיעשה רעש ויעיר אותה". אחר כך הפסיק גם את ההצגה הזו.
אם ההיא התחילה לדבר אתי, אולי אני יכולה להתחיל לדבר איתם.
"את מבינה? הוא בכלל לא הודה שיש לו בעיה. ככה זה עם גברים. לא מודים שבעיה קיימת, לכן לא מתמודדים ולא פותרים. מתרחקים ומקווים שמשהו יצוץ והבעיה תיעלם, תיפתר בעצמה. זה לא קורה. זה גם לא קרה אצלנו".
מהר. לחשוב על משהו להגיד להם.
אחד מהם אוסף את הכלים הריקים וזורק לפח.
אבוד.
"כמעט לא דיברנו עליה בינינו. לא רבנו בגללה. אבל הוא לא רצה לדבר עליה, ואני – כן. הנושאים שעליהם יכולנו לדבר הלכו והתמעטו. התרחקנו. כל אחד התחיל לשוט ולהיסחף לכיוון שלו".
הקבוצה באמת אוספת את עצמה, והולכת.
לקום ולכת קצת אחריהם?
"וכשהיא נמצאת במרכז חיי, ההתרחקות ממנה פירושה גם התרחקות ממני".
לראות לאן הם הולכים, לאיזה חנות, מה הם קונים?
"זו הייתה הרי תוצאה בלתי נמנעת".
לא. זה יהיה ממש מגוחך.
"ברור לי, כבר אז, מההתחלה, נעשה לי ברור, שתמיד יהיה קשה איתה. היא שואבת את כל הכוחות והזמן. היא זקוקה להורים שיקריבו את חייהם עבורה. לא אלה החיים שתכננתי. נכון. אבל אני לא מוכנה לוותר עליה".
מעניין אם אפשר יהיה לערוך פעם השוואת ד.נ.א. בין אנשים כאלה שנראים ככה ועצמות מחפירות.
"ואז הוא אמר לי, לקראת סוף ארוחת ערב: "אני לא יכול להישאר אתה בבית. לא מסוגל. אני כנראה לא מספיק טוב להיות אבא לילדה כמוה."
מעניין עד כמה הם עצמם מודעים לדמיון הזה.
"לכן נפרדתי ממנו. כי אם הוא לא טוב מספיק להיות אבא לילדה כמוה, הוא גם לא טוב מספיק להיות בעל לאישה כמוני."
(באנגלית המשפט הזה נשמע יותר טוב).
מרשים מאוד.
ספור עצוב, על חוסר מזל, על חוסר יכולת של הגיבורה לעזור, אלה רק להיות מאזינה, לא ברור מה עשה למספרת שמשהו מקשיב לה, זה רגע שחלף, הגיבורה באמת הקשיבה לה… אני גם הקשבתי לסיפור.
לפעמים אנחנו סטטיסטים בתוך מחזה ענק.
להתראות טובה.