שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
וזו תמונת רחוב שעובר שיפוצים מסיביים באחד הימים שבין כסה לעשור:
שורת כלי רכב מתנהלת לאיטה בעקבות משאית עמוסת אדמה המנסה לתמרן בהילוך אחורי אל מרחב חנייה לא גדול, סמוך למקום בו היא אמורה לפרוק את מטענה. פה ושם צפירות, לא יותר.
ואז מגיחה מזדה אפורה, פונה בחדות ונעצרת במקום אליו מתמרנת המשאית. עוברות כמה שניות, לא יותר, ומתוכה יוצאת אישה. לא צעירה ולא זקנה, די מהודרת. בשתי ידיה אוחזת תיק וממהרת להתרחק מהמקום.
"הי! גיברת" צועק לה מנהל העבודה, "את לא יכולה לעמוד כאן"
"למה?" היא אפילו לא מפנה מבטה. ממשיכה ללכת, מדברת אל האוויר שלפניה, "מותר כאן לעמוד!"
"אבל את לא רואה שהמשאית צריכה לעמוד כאן? נכנסת לנהג שלה מתחת לאף"
"שיעמוד במקום אחר!"
"אבל איפה?" גרונו של מנהל העבודה נשנק לרגע, "איפה שיעמוד? הוא צריך לרוקן כאן לשטח. איפה את רוצה שיעמוד?"
"אבל איפה?" גרונו של מנהל העבודה נשנק לרגע, "איפה שיעמוד? הוא צריך לרוקן כאן לשטח. איפה את רוצה שיעמוד?"
"לא יודעת. אתה תדאג לו. לא אני "
"אבל גיברת, הוא מביא אדמה לעבודה! "
"אני, מותר לי. שיעמוד ליד"
"אבל גיברת . . "
חילופי דברים ניצעקים תוך כדי הליכה, שלה ושלו, כשברקע טרטור המכונות, שריקות הרברס של הבובקטים, וצפירות הזירוז וחוסר הסבלנות של הנהגים האחרים שנתקעו אחרי המשאית.
"מה את עושה?", אומרת אחת ההולכות ושבות במקום לאישה הממהרת להתרחק, "תראי מה שאת עושה! מה העמדת שם? לא ראית שהמשאית נכנסת לשם?"
"זה לא עניין שלך" היא עונה לה.
"יאללה", מתערב מישהו אחר, "תזיזי כבר את המכונית שלך ותני להם לעבוד".
"אני לא שואלת אותך. אני לא מכירה אותך".
"תראי, תראי איזה מהומה את עושה. את לא יכולה להזיז אותה כבר?" חסם דרכה אדם אחר ליד פתח סניף קופת חולים.
ועוד אחד אומר לה משהו. ועוד אחד
"אדוני, לא ביקשתי ממך . . ." והיא נעצרה באמצע המשפט. מסובבת מבטה הבחינה באנשים מסביב. חלקם הנועצים בה מבטים, חלקם עומדים בדרכה. מנהל העבודה לצידה. רעש. צפירות. סרחון האגזוז מהמשאית.
ואז פנתה לאחור, חזרה למכוניתה, התניעה והתרחקה. ההתקהלות הקטנה התפזרה. מנהל העבודה חזר לשטח. המשאית תמרנה ונעמדה. הפקק השתחרר.
גיברת יקרה וגיבורה עלומת שם של אירוע קטן וזניח, גם אם לא שמת לב לכך קודם, הרי ברגע בו יצאת ממכוניתך, כבר ידעת שלא תוכלי להשאיר אותה במקום. למה היית צריכה את הדיבורים והבקשות והתחינות והצעקות והויכוחים? למה לא יכולת להגיד "אופס, סליחה. לא שמתי לב" ולזוז הלאה?
נו באמת למה, כי היא נולדה וגדלה במקום הזה שבו לא יוצאים פראיירים אפילו כשיוצאים פראיירים.
עדיף לסבול כל דבר מאשר לומר "סליחה, טעיתי".
זה שהיא בכלל החליטה לחזור למכונית זו כבר התקדמות.
סחבק/ית יעמוד איפה שנוח לו/לה.
ושכולם יצפרו.
כאוס. רעש. עצבים. צפירות. מכוניות. וולקאם טו הל!
תודות לשתי המגיבות.
מיכל ברגמן – על התגלות של תחושת ה"אני לא אהייה פראייר" לה הייתי עדה , תחושה המסרסת אותנו חזור וסרוס – אני מתכוונת לספר בפוסט הקרוב.
מריה – התמונה שלך מתאימה למצב כפי שהוא עכשיו, כולל ברגעים אלה ממש. אבל, כמו שאני חוזרת ואומרת לשכנותי הכועסות – הכל למען מטרה טובה. גם על כך באחד הפוסטים הבאים.