שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
זה הפוסט הראשון שלי ב"בננות". מה מתאים יותר מהקטע הבא, על המורה לצרפתית. אולי קצת ארוך, אבל עדיין מתאים.
המורה לצרפתית
פָאני פינֶס היה שמה ברשימת המורים. אבל צרפתית, כך לימדה אותנו, איננה רק שפה. זו תרבות. אלה נימוסים. לכן הקפידה על הקידומת "מאדאם" לשמה שלה, וכינתה את בני הכיתה, רובנו ככולנו צברים חניכי תנועות הנוער, "מדמואזל" ו"מסייה". גם על הגייה נכונה של התנועה הצרפתית הזו שבין "אוֹ" ל"אוּ", וגם על אי השמעת האותיות אחרי האֶה. "ז"ה מָאפֶּל מאדאם פינה".
"עכשיו תענו לי: מי אני?"
"ווּזֶת מאדאם פינה".
"טרֶה בּייֶן".
קראנו לה "לואזו", הציפור.
את שמותינו הקפידה להגות על פי ההגייה הצרפתית. כל השמות במלרע, גם עופר ובועז, גם אורנה ומלכה ועדנה. את השמות שיכלה, הסבה. שמעון היה לסימון, תרצה לתרז ומיכל למישל. דיתי, עידית בשמה המדויק, הייתה אצלה אדית, למרות מחאותיה:
"שמי עידית", ניסתה להתעקש, "למילה "עידית" בעברית יש משמעות: "הטוב ביותר". ל"אדית" אין לזה שום קשר"
"ובצרפתית, מדמואזל, את אדית. כמו אדית פיאף. עכשיו, בבקשה, תקראי את התשובה"
שלוש שנים התנהלו השיחות הקצרות האלה. דיתי לא הסכינה לשינוי שמה בשיעורי צרפתית, מאדאם פינה לא ויתרה.
גם לא אחרי שגמרנו את התיכון. כמה שנים אחר כך, ואנחנו כבר סטודנטיות, עלינו, דיתי ואני, על קו 9 מרחביה לגבעת רם. מאדאם פינה ישבה בספסל הראשון. היא מסתכלת עלינו ואנחנו עליה. מזהה? לא מזהה? קשה לנו להחליט. הבעת פניה לא משתנה. אבל צרפתית, כך הרי למדה אותנו, זו לא רק שפה. אלה גם נימוסים.
"בונז"ור מאדאם פינה", אמרנו שתינו כשחלפנו על פניה.
הבעתה התרככה והיא חייכה חיוך רחב: "בונז"ור מדמואזל שולמית, בונז"ור מדמואזל אדית".
שתינו היינו כבר "מאדאם", אבל לא תיקנו.
"קתרין ופיליפ סון דוּ זֶ"ן ז"וּן, הם שני אנשים צעירים", אומר הטקסט המקדים את הפרק הראשון בספר הלימוד שלנו. "דוּ", לעגל את השפתיים, גם ב"זוּ"ן". וממשיכים: "קתרין הנה סטודנטית ופיליפ עובד במפעל ולומד בשעות הערב. ביחד הם מתכננים לשהות חודשיים בצרפת". את ביקורם בעיר האורות ליווינו בשיעורי הצרפתית.
קתרין ופיליפ היו אח ואחות. לו היינו לומדים היום, הטקסט שליווה את חוקי הדקדוק ואוצר המילים היה בוודאי שונה. אולי היו השניים מוצגים כבעל ואישה, אולי כזוג חברים, אולי היו מטיילים בקבוצה. באמצע שנות השישים התנהלו הטקסטים ונלמדו כפשוטם. גם יחסיהם ההדוקים, קצת יותר מידי במושגים של היום, של האח והאחות לא גררו גיחוכים. וברוח אותה תקופה, חלוקת התפקידים הייתה קבועה: ברכבת בדרך לפריז קתרין מפטפטת עם הנוסעות, פיליפ אחראי על הדרכונים והכסף (ומאדאם פינֶה מסבירה לנו על הרכבות הבינעירוניות בצרפת ועל תחנות הרכבת התחתית בפריז). אחר כך קתרין רוצה ללכת לקניות ופיליפ – למוזיאונים (ומאדאם פינה מספרת על הלובר ועל הסאמאריטאן). קתרין עוזרת למארחיה לשטוף כלים ופיליפ מטייל ברובע הלטיני (ומאדאם פינה מאריכה בתיאור הסורבון וחנויות הספרים הותיקות שבמקום, וגם על הבוקיניסטים שעל גדול הסיין).
הם גרו במלון "דה גראנד הוֹם" בבולוואר סאן מישל, קתרין ופיליפ. הם טיילו שם על המדרכות יחד עם אנשים מכל העולם. כמה פעמים אמרנו את המשפטים האלה? כמה פעמים היינו צריכים להטות ולשלב במשפטים נוספים, ולכתוב חיבור על הבולוואר והאנשים המטיילים בו על המדרכות, אנשים מכל העולם, כמובן.
ושנים אחר כך, כשחזרתי מטיול משפחתי בפריז סיפרתי לדיתי שהמלון הקטן בו התאכסנו היה בבולוואר סאן מישל.
"ותגידי לי, בבקשה, מאדאם שולמית", שאלה בצרפתית, בקולה של מאדאם פינה, "טיילת על המדרכות?"
"ווי, מאדאם אדית, יחד עם אנשים מכל העולם".
זה היה למעלה מעשרים שנה אחרי סיום הלימודים בתיכון.
ואז עברנו לדבר על טיול בחו"ל עם ילדים מתבגרים, ועל ילדים מתבגרים באופן כללי.
מאדאם פינה, אשת תרבות עדינה ותקיפה, מנומסת ודעתנית, אהבה כל מה שקשור בשפה הצרפתית. את פריז, אותה עזבה למען החיים בישראל, אהבה אהבת נפש. דמות רזה, כמעט גרומה. פנים עדינות, שפתיים דקות. לעולם לא הרימה את קולה. במבטא צרפתי רך, שריד למוצאה הרוסי (בת לגל שהגיע ארצה מרוסיה אחרי שהות ארוכת שנים בפריז) בשיער אפור ארוך, מהודק אחורנית ומגולגל לכדור קטן צמוד לעורף, נראתה לנו זקנה. מן הסתם לא הייתה מבוגרת ממני בימים אלה, וגם שיערי, שהיה פעם חום, האפיר. לדיתי היה שיער בלונדיני. מעניין אם הבלונדינים מאפירים לפני ששיערם מלבין.
היא הקריאה לנו שירים וקטעי ספרות. שארל בודלייר, גיום אפולינר, אנטול פראנס, גי דה מופאסאן, פול ורלאן וז"אק פרבר (ובזמן שלמדנו את שירו "Pour faire le portrait d’un oiseau" נדבק בה השם "לואזו"). היו חלק מחומר הלימוד. היא השמיעה את אדית פיאף, הקריאה ופרשה לנו את המילים. אלא שבימים בהם רחב מיריחו הייתה עדין "מוכרת מזון", היא תרגמה את "מֶרְדְ" כ"חֲבל" ואת "ז"ה מֶה פוּ" כ"לא אכפת לי". את חלקי הפנים והגוף, הלבוש והרחובות, הצמחים והנוף למדנו תוך התבוננות בתמונות של ואן-גוך ודלקרוא, דוד, מאנה ומונה. את הכיוונים את המונחים ואת משפטי ההתמצאות לימדה על פי מפת פריז. היא ספרה לנו על הבּאטוֹ-מוּש ועל הבוקיניסטים. על האינווליד וקבר נפוליון, הפנתיאון והגשרים מעל הסיין. על הרובע הלטיני ועל השאנז אליזה וגני לוקסמבורג. הכול בצרפתית שמשתפרת אצלנו ומתרחבת. בביקורי הראשון בפריז לא היה מקום בעיר שלא התחבר לקולה של מאדאם פינה.
שלוש וארבע וחמש פעמים הייתה מוכנה להסביר למי שלא מבין, ולמי שלא מצליח בניסיון הראשון תאפשר לנסות שוב ושוב, ובלבד שיתאמץ בלימודיו ויכבד את הצרפתית, השפה והתרבות. פטפוטים בזמן בדיקת השיעורים או המבחנים היומיים ליד הלוח לא כל כך הפריעו לה. היא הייתה מרוכזת בתלמיד שקרא ממחברתו, או ענה לה, או כתב על הלוח. בהתגבר הרעש הייתה מקישה באגרופה על השולחן, בלי להסב את ראשה מהתלמיד לו היא מקשיבה. אך למי שדיבר בזמן שהסבירה משהו על אחד המשוררים או הציירים, או שסיפרה על אחד המוזיאונים או המונומנטים בפריז, לא היה, לדעתה, מקום בכיתה. זלזול בתרבות הצרפתית לא יכלה לקבל. יתכבד, איפה, התלמיד שלא מתעניין, וייצא החוצה. השיעור לא בשבילו.
"הקומדי פרנסז, מסייה אבישי", כך קראה לאביחי, כי בצרפתית, הסבירה לו כשגם הוא ניסה להתקומם, כך מבטאים את שמו, ("ועל שנה אורלוב שמעת? א אלור, כשהייתה כאן, בארץ, קראו לה "חנה", ובפריז – "שנה". אתה צריך לכבד את המבטא הצרפתי, מסייה אבישי"), " הקומדי פרנסז לא מעניין אותך? אתה רוצה לצאת מהכיתה במקום לשמוע על הקומדי פרנסז?
"מֶה נו, מאדאם פינה" מרים אביחי את ראשו מחוברת "ביטאון חיל האוויר" שהקפיד באותם ימים לקרוא בשיעורים, "אני מאוד רוצה לשמוע על קומדי פרנסז".
היא לא שמה לב לנימת קולו. המשפט היה נכון ומדויק. הספיק לה.
"בְּיין, בְּיין. עכשיו בבקשה גש ללוח מסייה אבישי. מסייה צבי, מרסי בּוֹקוּ. אתה יכול לחזור למקומך". "מסייה אבישי, מסייה צבי, הזדרזו בבקשה, דֶפֶּשֶה וו סיל ווּ פּלֶה, דֶפֶּשֶה וו!"
ואביחי, שאצבעו עדיין על השורה בה הופרעה קריאתו, מסמן את העמוד, סוגר בזהירות את החוברת, קם ממקומו וגורר רגליו ללוח.
ומכיוון שצרפתית זו תרבות, יש לכבד, כך הסבירה לנו, גם את העברית. השיעור התנהל בצרפתית אבל על המילים העבריות המעטות, בדרך כלל תרגומי מילים קשות במיוחד, הקפידה מאוד. עליהן להיות נכונות ומדויקות. כך את המילה "פוֹייאָז"" תרגמה: "עלווה".
"מאדאם פינה", אמרה תמר בשיעור הבא, בזמן בדיקת שיעורי הבית, "במילון כתוב ש"פוייאז"" פירושו: "יֶרֶק"
"מדמואזל תמר, זוהי מילה מתוך שירה, נכון? לא מעיתון ערב. לכן "פוייאז"", זו "עלווה", לא "ירק". אֶ מָטְנוֹ, מדמואזל תמר, עכשיו קראי בבקשה בקול רם את הקטע מראשיתו, ואחר כך אשאל אותך כמה שאלות . . .".
האם מישהו מאיתנו העריך באותם ימים, בזמן הלימודים, את הרקע התרבותי הרחב שפרסה לפנינו מאדאם פינה? ודאי שלא. הרי היינו תלמידים. הטיית פעלים עבורנו הייתה הטיית פעלים, הכתבה ולימוד בעל-פה הם הכתבה ולימוד בעל-פה. כשענינו על שאלות לא היה לנו כל כך איכפת אם הטקסט עוסק בחלקים מתוך "החולה המדומה" או בשיחה בין קתרין וחברתה הלן. כשהיינו צריכים לכתוב חיבור אחת היה אז לנו אם הוא על מסיה ז"רדן, על כיכר האטואל בפריז או על סדר יומנו שלנו. באותה צורה גמגמנו בעת תיאור רקדניות הבלט של דגה, האטלייה של בראק ומראות רחוב פריזאיים. מעקב אחר הדרך מהלובר לבניין האופרה על פי מפת פריז היה לא יותר מעוד שיעורי בית, כמו החובה לתאר את הדרך מהבית לבית הספר. כל התרבות הצרפתית כולה על שיריה וקטעי הספרות שלה, אומנותה ונימוסיה התכנסה לשורת מטלות. מאדאם פינה לא המעיטה באלה. היא הייתה חניכת האסכולה בה לימוד אינו אלא מאמץ, עבודה קשה ושינון.
"ולשיעור הבא," היא הייתה נוקשת באגרופה על השולחן כשהפעמון סוף סוף צלצל, "אַטַנסיון, ווֹטרֵה דֶבוּאָר, שימו לב, השיעורים לפעם הבאה: . . ."
והשיעורים בצרפתית היו תמיד רבים מאוד. שורות על שורות של משפטים להטיה ולשילוב נכון של הפועל, ולענות על שאלות בנוגע לטקסט, ולקרוא את השיעור הבא בספר, וללמוד בעל פה את השיר, ולשנן פעלים. שנים רבות היו צריכות לחלוף, הרבה מורים ומרצים, שלנו, ואחר כך של ילדינו, עד שאפשר היה להיווכח מה היה לנו.
באחד השיעורים השמיעה את שירה של פיאף La Foule (חווה אלברשטיין שרה אותו במילים עבריות: "כדאי ללמוד מן הפרחים / לא לקמץ בחיוכים / והעולם, פתאום תראו / יהיה כה טוב"). כדרכה, קודם השמיעה, אחר כך הקריאה את המילים וכתבה מילים קשות על הלוח. אחר כך חזרה והשמיעה את השיר.
כשהיא עומדת על הבמה הנמוכה בחזית הכתה, עליה עמדו המורים בתיכון בו למדתי, חזרה והפעילה את הפטפון שעל השולחן מימינה. בהישמע הצלילים הראשונים צמצמה מאוד את עיניה, והחלה להניע כפות ידיה מצד לצד, בתנועות גליות, עדינות, לפי קצב השיר. ככל שהתקדם השיר גברו תנועות ידיה. כשהיא מלווה את פיאף בניע שפתיים החלה לנוע בצעדים קטנים מצד לצד. עד שנמוגו הצלילים האחרונים. אז חזרה לעצמה, והמשיכה לנהל ביד רמה את השיעור. חודשים עוד היינו מחקים את עיניה העצומות למחצה, תנועות ידיה וצעדיה הקטנים מצד לצד של לואזו על הבמה.
ברבות הימים הפכה אדית פיאף להיות הזמרת המועדפת בעיני, ואני עדיין חושבת ש"המנון לאהבה", עם כל פומפוזיותו הוא שיר אהבה נפלא, ואת "לא, אינני מתחרטת על כלום" הפכתי לאחד מהמנוניי האישיים. דיתי אהבה אותה כבר אז, ואפילו הרחיבה את התעניינותה בשנסונים הצרפתים והגיעה למיריי מתייה. הזמרת הצרפתייה הזו, הסבירה לי בזמן שהניחה על הפטפון בביתה את התקליט החדש שקנתה, היא יורשתה של פיאף, ואף עולה עליה. לא התפעלתי ממתייה, אבל לא התוכחתי. פיאף הייתה בימי התיכון חלק משיעורי הצרפתית, ולא היה לי אכפת שיש זמרת יותר טובה ממנה. דיתי חברתי אהבה אותה, ואני יכולתי להסכים שהשירים "בסדר". היום קשה לי להקשיב לה, למיריי מתייה. מזל שלא משמיעים אותה הרבה.
שנים רבות מאוד אחר כל זה, הקרין ערוץ 23 סרט על אדית פיאף. זה היה סרט ישן ופגום למחצה, שהיה ממורטט גם כשהוקרן לראשונה. אבל אז כבר הייתי מעריצה מושבעת שלה ושל שיריה. צפיתי בו, שרתי אתו.
ואז זה הופיע: הצלילים הראשונים של La Foule. פיאף יוצאת מאחורי הקלעים אל הבמה, עומדת רגע, מאזינה לצלילי הפתיחה, ומניעה את כפות ידיה מצד לצד, בתנועות גליות, עדינות, לפי קצב המנגינה. וככל שהשיר מתקדם התנועות גוברות, והנה היא גם נעה, בצעדים קטנים, מצד אל צד.
אני מזמזמת את השיר מול המסך, מסתכלת על אדית פיאף, ורואה את מאדאם פינה.
עם צלילי השיר הראשונים, לא קשה להבין, אפף אותה זיכרון נוסטלגי כלשהו. כי צרפתית, כך מסתבר, אינה רק שפה, תרבות ונימוסים. היא גם זיכרונות. היא נסחפה בהם. ובאותם רגעים לא רצתה לראות אותנו. בגלל זה עצמה למחצית את עיניה.
רציתי לספר את זה לדיתי, אבל אז כבר לא היה למי להתקשר.
"מדמואזל שולמית! מה את עושה? קֶ-אס-קֶה טוּּ פֶה לה בָּה? סוֹרט …."
"ריאן, מאדאם פינה, ז"ה נֶה פֶה ריאן"
"אז מה אני שומעת מהשולחן שלך?"
"אני לא יודעת מה את שומעת, מאדאם פינה"
"אה!" היא שתקה רגע, פניה התבהרו, "מדמואזל שולמית, אמרת כל כך נכון. פעם עם "פָּה" ופעם בלי! חשבתי לבקש ממך לצאת, אבל במקום זה, גשי בבקשה ללוח ותכתבי את שתי התשובות שנתת לי".
"ולמה בראשונה לא השתמשת במילה "פָּה?"
"בגלל ה"ריאן".
"כי . . "
"כי ה "ריאן" גם הוא מילת שלילה"
"ביין, ועכשיו תגידי לי, איך עוד את יכולה לתת את אותה תשובה, אבל כן להשתמש במילת השלילה "פַּה"? כתבי את התשובה על הלוח. חשבי טוב לפני שאת עונה. . . . נוֹ, נוֹ, נוֹ, אמרתי לך לחשוב היטב לפני שאת כותבת. חשבי, ורק אז כתבי" אמרה תוך שהיא מוחקת את המשפט שזה עתה כתבתי ומתבוננת במבט נוקב.
"בְּיין" אמרה לבסוף. "ידעתי שאת יודעת. תודה רבה, מדמואזל שולמית. את יכולה לחזור למקומך".
גם את זה למדתי ממאדאם פינה. לחשוב לפני שאני כותבת. וזה אפילו לא קשור לצרפתית.
ברוכה הבאה!
את צודקת שזה קצת ארוך אבל בהחלט שווה את המאמץ.
אוףףףף… זה כל כך מרגש. כל כך… מֶרסי, שולמית. היתה לי פעם מורה כזו, בבית ספר "רנה קסין" בירושלים. הצלחת ללחלח את עיני. ושוב, תודה, יוסי.
את כותבת מקסים בהחלט. אני מסכימה עם שאר המגיבים, אבל בשבילי זה לא ארוך, אפילו רציתי עוד.
עונג.
עוד