שולמית גבע. מבקרת, יועצת ומסייעת בכתיבת ספרים אישיים וספרי עיון.
מעיין ידעתי בין עשבי הבר
בתוך השקט הכחול
לו ידעתי ככה לחיות
לנבוע ולעד לא לחדול.
בתוך השקט הכחול
לו ידעתי ככה לחיות
לנבוע ולעד לא לחדול.
רבקה זוהר היא בתם של תקווה ואהרון, נכדתם של יוסף ובעיקר של סבתא רֶבֶּקַה זינתי (שהדמיון הפיזי ביניהן, כפי שהוא נראה בצילומים המובאים בסוף הספר, מלבב. אילוסטרציה לקשר העמוק שהיא מרגישה כלפי סבתהּ, עוד שנים אחרי שהלכה לעולמה). היא גדלה והתחנכה בעכו ובבית הספר החקלאי בנהלל, עטופה באהבת משפחה שורשית וחמה, הגם שלא נטולת קשיים ומשברים. היו לה בסיס רחב, בריא וטוב, נוף ודמויות להתגעגע אליהן בשנות השפל, שלהן היא מקדישה את רוב ספרה האוטוביוגרפי.
הספר עוסק ברובו הגדול בצלילתה אל תהומות הסמים ועלייתה האיטית חזרה לחיים. הוא מזכיר בכך אחדים מקטעי ספרו של וויליאם סטיירון "חשיכה נראית" (תרגומו לעברית הוצא לאור בהוצאת פרוזה, 1996) בהם חשף בכנות דומה את מחלת הדפרסיה בה לקה: את ההידרדרות, ההכחשה, ההכרה שהוא עומד על עברי פי פחת, ואת הטיפוס הארוך והקשה מתחתית הבור.
באותו גילוי לב מרשים של אדם שעבר את הרע מכל ואינו מפחד מלהישיר מבט אל הביבים לתוכם צלל מראה רבקה זוהר את המטמורפוזה שעוברת האישיות רווית הסמים. עיקרה בגידה בכל מה שהיה חשוב ויקר קודם ושיעבוד החיים להשגת המנה הבאה. שקרים, רמאות וגם גניבה, התבזות, השפלה, הסתכנות עד כדי הימור על החיים – כל קורבן מועלה על מזבח תכולת המזרק. כל אמצעי טוב להסנפת עוד כמה פירורי אבקה.
על כל אלה היא מספרת בגיוון צורני וספרותי, אבל בנימת קול אחידה, מה שנראה כניסיון להמעיט בהבעת הרגשות ולהתרכז בעובדות. ההידרדרות אינה אחידה, אולם היא עקבית ואלכסונית ישר מטה. כל מה שפעם יכלה לומר לעצמה שלכאן לא תגיע, מגיע. והיא אמנם מגיעה לתהום.
מהו התהום? זהו המצב בו היא מזריקה לעצמה ממזרק שרגע קודם השתמשה בו מכורה אחרת. היא יודעת שאסור לעשות זאת אבל אין לה ברירה: מוכרחה לקבל את המנה, וכסף למזרק חדש אין. גם אילו היה – הייתה קונה בו מנה נוספת. אז היא מחדירה את אותו מזרק וכמעט מחזירה נשמתה לבוראה: דמה של אותה נרקומנית, שטיפה ממנו נכנסה לזרועה, לא התאים לדמה שלה וגופה דחה אותו במה שכמעט הביא את חייה לקיצם. התהום היא גם אותו מקום בו מנה לא כל כך מוצלחת גורמת לה להרגיש את חייה אוזלים. וגם המקום ממנו היא מרגישה גירודים בלתי נשלטים בכל הגוף עד שאחוזת אמוק היא פוצעת עצמה, מרגישה את הפצעים שהיא פותחת ואת הכאב, ולא מסוגלת להפסיק. התהום הוא גם נסיעתה, מידי יום, ליתר דיוק, מידי לפנות בוקר, לאזורים אותם אנו רואים רק בסדרות. שם, בחצרות אחוריות מוזנחות או במסדרונות חשוכים למחצה היא קונה את המנה הבאה. התהום היא גם אותו מקום ממנו היא מרמה את כל העולם. את אוהביה ומכריה, את ידידיה ומעריציה מן הארץ שמגיעים למועדון הלילה בו היא שרה. הכול כשר לקבלת עוד כמה דולרים שיבטיחו את המנה הבאה. אין כבוד עצמי. אין ידידות. אין אהבה. אין ערך לשום דבר. לכלום. יש רק הצורך להשיג את המנה הבאה.
"אך איני יודעת מה קרה
אי אבדה הדרך הברוכה
אי אבדה הדרך אל הכפר
הדרך בה רציתי לשוב בחזרה"
(יורם טהר-לב/נורית הירש)
ומי שהעלו אותה על הדרך לשוב בחזרה היו כמה נפשות טובות, במיוחד ד"ר נעמי נקאו, רופאה ישראלית מניו יורק, שהלכה למועדון בו הופיעה. שם הבחינה ברזון, במבט האובד, ולקחה אותה תחת חסותה. קודם אשפזה אותה בבית חולים להתרפא מהצהבת בה לקתה. אחר כך ארגנה לה תוכנית גמילה ושיקום. רבקה זוהר עמדה בכל שלבי הגמילה ויצאה לחיים חדשים. אבל לא עבר זמן רב ושוב מצאה עצמה מוציאה את כל שכרה על מנות, ועוד מנות. ועוד ניסיון שיקום, ועוד ניסיון גמילה. ועוד מנה. ועוד פעם. ועוד הולכה בכחש אנשים שרוצים לעזור לה. מקבלת את מה שהם מציעים והולכת לקנות את המנה הבאה.
ואז היא גם מגיעה לבית הסוהר אחרי פשיטה של המשטרה. כבולה באזיקים היא מוצאת עצמה בתא עם נרקומניות וזונות שלא העלו על דעתן לשבריר שנייה מי זו שחיף העצמות הזו המוטלת לידן.
"בלילות הארוכים הלבנים
עת הנפש לא תמצא מנוחתה . . ."
אבל הנרקומנית הכחושה הזו לא הייתה סתם אחת. הייתה זו רבקה זוהר. זו שהשאירה בארץ חברים מתקופת הלהקה הצבאית, מצץ וצצה, מבין פסנתר ובין כינור, מעל כפיו אותם יביא לאליהו הנביא, מרבי עקיבא איש צנוע היה רועה בין הרועים. וחברים אלה, מששמעו על מצבה זרקו לה חבל בו נאחזה בשארית כוחותיה שאז כבר היו דלים מאוד. אחזה בו ולא הרפתה.
". . . אני קמה מעפר
אני שבה אל הכפר
כמו ילדה שחוזרת אל ביתה".
היא הוזמנה וגם הגיעה לפסטיבל שירי ילדים. יורם טהר-לב כתב לה יחד עם נורית הירש את "הדרך חזרה". ואנשים כמוני, שלא ידעו מה הייתה השתלשלות העניינים, רק שמעו פתאום שוב את קולה של רבקה זוהר, אחרי כל כך הרבה שנים, לא ידעו נפשם מרוב שמחה. פסטיבל שירי ילדים? מילא, שיהיה פסטיבל שירי ילדים. הרי הקול אותו קול. חזק, מדויק, צלול. איזו הנאה זו לשמוע שוב את רבקה זוהר:
"על הדרך הקסומה של ילדותי
אני שבה בחסות הערפל
ונוגעת בכולם בפניהם ובקולם
כמו נוגעת בארץ ישראל."
אלא שלסמים קל להיכנס וקשה לצאת. גם אחרי ההצלחה הגדולה כאן, לא יכלה להתמודד עם הכמיהה. בפשיטת משטרה נעצרה. היה צריך להפעיל הרבה לחץ על העיתונאים שלא יפרסמו את דבר מעצרה, כי כך היה נסתם הגולל על חזרתה. בשנות השמונים, לפני האינטרנט, עוד אפשר היה למנוע פרסומים כאלה. אבל גם אלה שהאמינו בה והתחברו אליה מתחילים להתייאש. פה פרידה מבן-זוג, שם התרחקות מחבר. לכך מתווספים קשיי הקיום של האמן בארץ מאז ומתמיד: מוסר תשלומים ירוד, מפיק שמשלם בצ"קים ללא כיסוי, חובות ההולכים ומצטברים.
"ולתוך המים הבאושים האלה", היא כותבת (עמ" 149), "ייכנס שלמה קאלו", ומשהו מתחיל לעבוד כמו שצריך. אולי זו אישיותו החזקה, אולי איזו התאמה בין שני אנשים שצללו לתהומות ועברו טלטלות לא פשוטות במהלך חייהם, אולי השקפת עולמו החדה וחסרת הפשרות, אולי עצמת אמונתו הפנימית. אולי האהבה. קרוב לוודאי שכל אלה ביחד, אליהם נוספה אישיותה של רבקה זוהר עצמה ששילבה חולשה ותלותיות יחד עם עוצמת רצון משלה. רצון להישלף מהתהום אליה הבינה שהיא נגררת, ואחרי שכבר הייתה שם לא רצתה לשוב. היא מספרת איך גמל אותה קאלו ללא פשרות וללא שלבי בינים. חמש שנים החזיקהּ בביתו ולא אפשר לה לצאת לבדה. כל מה שאכלה, שתתה, נשמה, הריחה עבר תחת פיקוחו ההדוק. וזה עבד.
כנראה שאין דרך אחרת. צריך מדריך חזק בנפשו וברוחו ועקבי בדרכו. צריך נכונות גדולה לשתף פעולה ורצון עז להיגמל. צריך, כנראה, גם איזו סימביוזה בין שני החלקים האלה. לא לכל אחד יש את כל מרכיבי הנוסחה הזו. לרבקה זוהר היו. חייה ונשמתה ניצלו.
"חלקת אלוהים ופיסת שמים
דבר לא אבקש רק אבן קטנה
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה"
(יורם טהר-לב/נורית הירש)
דווקא לחלק שקדם להתמכרותה לסמים היה קשה לרבקה זוהר, כך נראה, להתייחס בספרה. מי שיחפש בו תיאורי הווי וסיפורים פנימיים של להקת חיל הים מימי שלמה ארצי, דב גליקמן וריקי גל, או סיפורי צבע ומאחורי הקלעים של חבורת האמנים בימי נסיקתה בתל אביב לא ימצאם. על תקופה זו היא מספרת בקיצור נמרץ, קיצור שבקושי מספק רקע לכל מה שבא אחר כך.
ממה שעולה מדבריה המועטים, אי אפשר שלא להבין שהיא אינה מחבבת את התקופה הזו, ואינה שלמה עם מה שעבר עליה במהלכה. משא הכוכבות הכביד אז על כתפיה. גם עתה הוא עדיין מעיק עליה. חלק מכך היא מייחסת לתוכן השירים שפרסמו אותה כל כך:
"וברך כי רגליו הלמודות בפרחים
יצלחו גם ללמוד את עצמת הפלדה
ורגליו הרוקדות – את מסע הדרכים
ושפתיו השרות – את מקצב הפקודה"
(רחל שפירא/יאיר רוזנבלום)
רבקה זוהר שרה כמה מן השירים היפים שנכתבו פה בתקופה מסוימת. אנשים כמוני מחזירים שיריה, יחד עם שירי אחרים כמו "מי שחלם" ו"בהיאחזות הנח"ל בסיני" ו"שבחי מעוז", וגם "על הדבש ועל העוקץ" המאוחר יותר ועוד רבים, לאותם ימים. חלק מהם אמנם נכתבו כשירי זיכרון לנופלים, אך היום הם מהווים זיכרון גם לתקופה בה הושמעו לראשונה. זיכרון לחוויות, לתנועה, ללימודים, לימים אחרים. ונכון, גם לאנשים שהלכו לעולמם. לפעמים נעים מאוד להיזכר בהם, בחברי ילדות ונעורים שהלכו. ומה נעים יותר, מנחם יותר, עוטף יותר הרהורי זיכרון אם לא השירים ששרנו יחד, פס הקול שלנו. השירים האלה אינם "מעצימים צער וקובלנה", כפי שהיא כותבת (עמ" 33). הם מחברים לאותם ימים אחרים. הם יוצרים ומחזקים את השורשים, את האחיזה. אלה מרכיבי ספר התפילות החילוני שלנו. כל כך הרבה דברים השתנו מאז אותם ימים. כמעט שום דבר במציאות חיינו לא מהווה המשך ישיר למה שהיה אז. השירים מחברים אותנו באחת אל אותם ימים ואותם זמנים ואותן חוויות ואותה מציאות ואותם אנשים. לקולה של רבקה זוהר, ללהקות הצבאיות, לנעמי שמר היה חלק בעיצוב תרבותנו באותן שנים, חלק מזהותנו התרבותית, מחוויותינו המלכדות, מתחושת ה"ביחד" שאפיינה את ההוויה הציבורית הישראלית של אז, לטוב ולרע:
"בוקר יום ראשון ליד התחנה
חיכתה אתו "עד שתבוא רכבת"
בשכבה לישון לפני שנרדמה
שורות כחולות הייתה אליו כותבת"
(אהוד מנור/נורית הירש)
רבקה זוהר כבר לא מופיעה יותר בפני קהליה מן העבר. את שיריה כותב עתה עבורה שלמה קאלו. שירו "אוהבת אותך" הוא המבטא את המציאות החדשה של חייה. פרט לגיחות קצרות מאוד פה ושם היא לא מופיעה בפני הציבור הרחב. על כך אני מצרה מאוד. אבל בהתחשב באלטרנטיבה, כפי שזו עולה מספרה, עדיף שכך. כל עוד היא חיה, קודם כל חיה, ועוד בינינו, ובשלמות עם עצמה ועם דרכה בחיים, כל עוד יש סיכוי שפה ושם תשמיע את קולה גם לאנשים הנמצאים מחוץ לחוגהּ, שתוציא לאור שיר חדש בקולה הצלול, הנפלא, החודר ונוגע ללב אפשר לשמוח בשמחתה על שהגיעה אל המקום בו היא חשה ככלת מלך.
רבקה זוהר-קאלו: עץ הזית. אוטוביוגרפיה. הוצאת דע"ת. 176 עמודים.
כשניקוי אבק מתריסים ומירוק כביסה הופכים לשומר הנפש שלך מפני הסם הפתיייני – זה סוג של "כלא" לכל החיים,ואוי למי שנופל בו; היא לא תרוץ ברחובות חופשית ותצעק את שירתה, היא נתונה כולה לתהליך שמירת עצמה.
[ בתגובה לל"]
ניקוי אבק מתריסים ומירוק כביסה הם דברים נפלאים, אם זה מה שמונע ממנה לחזור לסם (אם כי לעניות דעתי לא זה מה שמונע).
מכיר בחור צעיר ונפלא, שכיום עסוק עד מעל הראש בענייני פרנסה ובית וזה לא "כלא" בכלל, אלא זה מה שמחליף את חיי הסם שהיו לו ואת האיום המתמיד של הגעה לכלא וגרוע מזה. זה מעסיק אותו, נותן כבוד עצמי וכיוון בחיים וזה מצוין.
שומר הנפש הוא אלהים ואשרי מי ש"נופל" בו.
שנזכה כולנו להודות על חסדו
פרנסה ובית, כן. אלה חיים רגילים של כולנו; אבל היא נתונה להתמכרות לנקיון, שזו אובססיה חלופית, גם מחלה, אמנם לא הורגת אבל חונקת. זו ברירת המחדל שלה, לא בחירה.
התמכרות לנקיון עדיפה על התמכרות לסם. ועיסוק, אובססיבי ככל שיהיה, מגביל וכופה ככל שיהיה, לכל מה שבסופו לא ממתינים ההתנוונות והחידלון והנפילה לתהום – עדיפים. בחייה של רבקה זוהר יש גם מזה וגם מזה. לכן המקרה שלה יכול להדגים, למי שעוד זקוק לשכנוע, שכל דבר עדיף על פני נפילה לסם.
ואת האלוהים הייתי משאירה מחוץ לדיון.