מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע

  הדרך המעוותת בה את מחזיקה את העט כשאת כותבת את השירים שלך, אצבע אמצעית צמודה לנייר שלוש שורות קודם והעט צומח מהדף כמו עץ נטוי בעת סופת טייפון כך את אוהבת. ואני אוהב אותך כמו שאני מרסק שוב ושוב בין השיניים סוכריות נגד ריח רע בפה המיועדות למציצה בלבד.  

  החורבן מתקפת פרשים על ביצורי גופך, הם יורים ברובים וטלפי סוסיהם מלטפים את השיער הרך שמתחת לבטן. בניקבתך מטפטפים מים, מניעים לוחמים נואשים לפוצץ את טיפת חייהם בפרץ חד של עונג צרוב שלא עוצר בעדך מלשמוע את קולנו, קול המון כקול שדייך: "פתחי לנו שער בקפלי החומה, פתחי, או נשעט אל תוכה."   את מניפה במבוכה דגל לבן. מהססת ...

קטע פרוזה קצר מתוך שלישייה של קטעי פרוזה קשורים, בשם המשותף 3.14 המאוחר הוא יורד במדרגות, מחזיק את שקית הזבל כמטחווי יד מגופו, בקצות האצבעות. האור לא מספיק עד הקומה הראשונה: הוא נעצר באמצע הדרך ומדליק אותו שוב, ובשניה שבין החושך לאור מביט על הדלת החומה. הוא יוצא מן הבנין דרך הדלת האחורית, מפלס מעבר בין עגלת ילדים לדוד שמש ...

בשולי הדיון על עישון , המתפשט בבלוגייה כמו חשפן במסיבת רווקות, רציתי לספר משהו קטן וטפשי על עצמי. אני לא מעשן, אבל נראה שזו רק תאונה (מבורכת) של ההיסטוריה: גדלתי בבית לא-מעשן וזמנים הנחוים להשפעה שבהם רוב המעשנים מתחילים (תיכון, צבא) הייתי ילד-טוב-ירושלים, והסתובבתי בחברה של ילדים-טובים-ירושלים, או במלים אחרות חנונים, שאהבו לדבר על פיזיקה, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, בדיחות נונסנס ...

1. התירי לי, שפירית, בפלג שלך לחלוק הבוקר לרחצה. אני יודעת שיש לך יותר חזקה עליו הוא מקור חייך ומגרש המשחקים מראה כוס שמפניה מיטת כלולות קן אהבה ו עריסת ילדייך קני-הסוף על הגדה מעגנך.   לאות תודה אני אותך אעריץ וממך אלמד איך את אחרי טיסות ארוכות פתאום עומדת דומם כולך בעצמך מכונסת את הנשימה של חייך הקצרים לרגע ...

  סופשנה ותחילתשנה הם זמן מקובל לסיכומים, וכבן מזל מאזניים קשה לי לעמוד בפיתוי. מה גם ש-2007 היתה בהחלט שנת מפתח בשירה העברית – או לפחות שנה שמעניין לסכם אותה. בפרפראזה על המשפט המקובל "הניתוח הצליח אבל החולה מת", ניתן לטעון שבתחום השירה הניתוח נכשל, אבל החולה קם ממיטתו והתלוצץ עם רופאיו. אמנם אף אחד מהמתימרים ליצור עולם שירתי חדש ...

באחד מערבי השירה שנערכו לרגל השקת "סימני נשיכה" בשבוע שעבר (ואגב, תודה לבלוגרים שבאו לבקר!) ציינתי שמאז המעבר לגרמניה אני כותב שירים יותר מרוחקים, מנותקים, זרים, מתבוננים – פרט לביקורים בארץ, שאז נכתבים לי שירים דחוסים, מחאתיים, פוליטיים. גם הביקור הנוכחי אינו שונה (הוא אולי שונה רק בכך שהיה דחוס כל-כך עד ששירים כמעט ולא נכתבו בו כלל, ואולי הם ...

  איכשהו אני חוטף כמה דקות לעצמי בבוקר קריר אך מאוד נעים בישראל, בביקור חטוף וחטפטף בארץ (כזכור, לצורך שני ערבי ההשקה לספר שירי החדש, שייערכו היום בחיפה וביום ד' בתל אביב). ועוד אני מטייל בבלוגייה אני מגלה שהתפתח דיון מרתק על ראיונות, חשיפה וכדומה – נושא שי/ש לי בו הרבה מה להגיד, משני הכיוונים. כעיקרון אני טיפוס אקטרוברטי, כמעט ...

קשיי החיים ממש מקשים עלי לתחזק בקביעות את צמד הבלוגים שלי, מה שחבל.  להלן סימן חיים קצר, ובו הפניה ושיר: הפניה – לאביטל ששאלה לגבי החיים עם זמרת אופרה, אפשר לקבל תשובה מסוג כלשהו בפוסט הזה בבלוג השני שלי (שם אני כותב יותר על חיי הפרטיים). שיר – מתוך הטירוף של לחיות/לעבוד/לבלות/לשלם חשבונות, יש לפעמים רצון לחיים פשוטים יותר, כאלה ...

לא להרבה זמן (למעשה רק עד יום ב") אבל איכשהו יש תחושה שצריך להשאיר פתק בבלוג, כדי שידעו שלא נעלמתי ואני לא מחרים אף אחד אלא פשוט מחוץ לעיר.  אני נוסע לשלושה ימים לעיירת נופש בשם קמפטן בדרום גרמניה, שם משתתפת אשתי זמרת האופרה בשלושה קונצרטים של שיר אמנותי (ליד). כשאחזור – חווויות משם וגם, אם עדיין יהיה אקטואלי, פוסט ...