מתה ובועטת

סופשנה ותחילתשנה הם זמן מקובל לסיכומים, וכבן מזל מאזניים קשה לי לעמוד בפיתוי. מה גם ש-2007 היתה בהחלט שנת מפתח בשירה העברית – או לפחות שנה שמעניין לסכם אותה.
בפרפראזה על המשפט המקובל "הניתוח הצליח אבל החולה מת", ניתן לטעון שבתחום השירה הניתוח נכשל, אבל החולה קם ממיטתו והתלוצץ עם רופאיו. אמנם אף אחד מהמתימרים ליצור עולם שירתי חדש ולפתור את המשבר בשירה העברית לא יצר את השינוי הגדול שלו ייחל, אבל מתוך כל הניסיונות האלה התגבשה איזו 'סצינת שירה' מרתקת, מלאה תהפוכות, שמתעקשת להישאר בחיים למרות המאמרים הטוענים למותה. ומה שמשמח יותר מכל הוא שהסצינה הזו לא פורחת במסדרונותיו של ממסד זה או אחר, אלא בשוליים הפראיים של השירה, מקום שהוא בדרך כלל מעונו של ההלך הבודד.
אז נכון, ספרי שירה יוצאים היום הרבה פחות, ואלה שיוצאים מוצאים את עצמם בפינות חשוכות בחנויות הספרים ויורדים מהמדפים תוך חודשיים. בשינוי הזה קשה להילחם, כי הוא פועל יוצא של דרכי השיווק בענף הספרים, מונופולים ושאר ירקות. אבל השירה הסתגלה למצב, והעבירה את כובד המשקל למקומות אחרים – לכתבי-העת, המקבצים משיריהם של משוררים רבים, ולערבי השירה בהם פוגשים המשוררים ישירות את קהלם. לא סתם החליטו בוויקיפדיה, למשל, לאפשר ערכים על משוררים שהוציאו רק ספר אחד (לעומת סופרים, שם נדרשים שניים).

כדי להבין עד כמה המצב השתנה, אפשר להשוות את כתבי העת לשירה היוצאים כיום לאלה שיצאו בתחילת שנות ה-90. אז היו בשטח בעיקר 'ותיקים', שרידים ממהפכות קודמות בשירה העברית, ומשוררים צעירים היו מחויבים להתחבר לאחת החבורות הוותיקות כדי לקדם את עצמם – לשבת בבתי הקפה הנכונים ולקוות שמישהו ישים לב אליהם.
יש משהו אירוני בכך שחבורת 'הליקון', שהיתה בין הגורמים העיקריים לפריחה של שירה חדשה החל משנות ה-80 המאוחרות, הפכה תוך כדי כך ל'ממסד' שהחבורות של היום מורדות בו. אירוני, אבל צפוי: אנחנו נעים לצד השני של כיוון המטוטלת, מעמדת ה'שירה ללא התערבות חיצונית' של הליקון (וכתבי עת כמו 'שבו' ו'כרמל') למקום שבו נדרשת מהשירה אג'נדה כלשהי – שמאלנות, יהודיות, מזרחיות, פוסט-מודרניזם, אינטרנטו-פוטוריזם או סתם אנרכיזם לשמו. יוצא שמרוב אנטי (כמו הערות הגנאי של צ'יקי או הפמפלטים של 'כתם'), קיבלנו השנה עיסוק גדוש ומרוכז דווקא בשירה עצמה, בשאלת ה'איך כותבים שירה' ובכל מיני שאלות מסביב (על שירה פוליטית, על ממסד ושוליים, על ניקוד).

מה לזה ולסיכום השנה? נכון, אמנם, שרוב כתבי-העת החדשים החלו את דרכם כבר לפני שנה ושנתיים; אבל נדמה שב-2007 נוצרה סוף סוף מסה קריטית של יוצרים ועורכים שיצרה, באותם 'שוליים' שהנקודה המשותפת העיקרית שלהם היא ההתנגדות ל'ממסד', גם דיון פנימי על שירה, איזה עיסוק הדדי בטקסטים ובאג'נדות שהוא ההופך קבוצה לא-גדולה של כותבים ל'סצינה' שיש בה עניין. למביט מהצד זה עלול להיראות כמו משחקים בארגז החול (הנה למשל, צאלה כץ יורדת על עודד כרמלי) שמידרדרים למכות ולתלונות במשטרה ואין להם דבר עם שירה; אבל במקביל מתנהלים גם דיונים חריפים על איך צריכה שירה להיכתב ולהיקרא – כאלה שכמעט ונעלמו מהעיתונות ה'ממסדית' (פרט לאריאל הירשפלד).

ב-2007 נפטר משה בן-שאול, מאחרוני המשוררים מדורו שנותרו פעילים. בן-שאול הצליח בשנותיו האחרונות להזריק רלוונטיות כלשהי לממסד המזדקן של 'מאזניים' ולחבר אליו מספר כותבים צעירים (למשל יחזקאל נפשי), ומותו מסמן אולי את סוף הדרך של גישת 'הממסד מטפח צעירים'. היתה זו גם השנה הראשונה מזה זמן רב שבה לא סיים את לימודיו מחזור חדש של כיתת השירה של הליקון (מחוסר תקציב). נראה שמשוררי 2007 הפנימו את מושגי ה'שיח' של פוקו  [1] והבינו שאם לא ייצרו לעצמם נישות, אף אחד בממסד לא יעשה זאת בשבילם. זו הסיבה העיקרית לפריחת כתבי-העת: הרצון ליצור 'סצינה' חדשה, שבה יהיו המשוררים הוותיקים מיושנים ומיותרים.

השנה הובהר גם מה השדה שבו פועלת הסצינה החדשה הזו: האינטרנט. שירה מתפרסמת באינטרנט כבר זמן רב, ושני כתבי-עת לשירה כבר ראו אור במדיום הזה ('דג אנונימי' ו'אוקפי'), אך דומה שהשנה הפך המדיום לזירה העיקרית של התגוששות המשוררים. צאלה כץ – 'משוררת האינטרנט הראשונה', שהתבררה כהמצאה מחוכמת – היא רק חלק מהגל הזה, שבמסגרתו דנים בלוגרים-משוררים כמו צ'יקי או פאר פרידמן בשירה, במצבה ובהתפתחותה. השנה הפך המונח 'כמו-אינטרנטית' שבה השתמש אמיר אור לתיאור השירה ב"מעיין" לשורש של פולמוס בשאלה 'מה זה אינטרנטי'; תומר ליכטש הוציא ספר של 'שירת אינטרנט' שפורסם ברישיון חופשי וגם התווכח עם אריאנה מלמד על הנושא; עודד בן-דוד פתח את חלל, אתר שירה נזירי אך מעניין, בו נכתב השנה שיר משותף באמצעות האינטרנט; וכתב-העת שחרזדה הביא את מגמת השילוב בין שירה לאג'נדה חברתית גם אל המדיום החדש.

הרשת מתאימה לסצינה החדשה של השירה העברית כמו כפפה ליד, גם משום שה'ממסד' מתקשה לתפעל אותה וגם מפני שלא נדרש בה המחיר הכלכלי הראשוני המעיק על מי שרוצה להוציא ספר או כתב-עת. דמי תפעול לאתר עולים פחות מהוצאת כתב-עת של נייר, ובלוג לא עולה כלום; ברשת יכול מי שיש לו מה לומר להגיע לקהל בלי להשקיע יותר מדי ובלי להצטרך 'ללקק' לאנשים במקומות החשובים. וכך, ברשת השוליים הם הממסד, ומי שהיה מנסה להבין את עולם השירה הישראלי מחיפוש בגוגל היה מגיע למסקנה ש"מעיין" הם הממסד ושסיוון בסקין ויחזקאל נפשי הם לב הקאנון של השירה העברית, שתיכף מישהו ימרוד בו ויכריז עליו כ'היסטוריה מיושנת'.

.
אני מביט בכל הפעילות הזו בחיוך די רחב. תיאורטית אני אמור להיות חלק מ'הממסד' – עבדתי בהליקון, הוצאתי ספר שירה 'רגיל' ואני בעד שירה עם ניקוד – אבל טוב לי עם הסצינה המבולגנת של כתבי-העת החדשים, ופריחת השירה באינטרנט משמחת אותי עד מאוד. בפעם הראשונה מזה זמן רב אפשר להביט אל העתיד של השירה העברית ולדעת שהוא קיים – גם אם אין לי שום מושג מה יקרה בו.