מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
החורבן
מתקפת פרשים על ביצורי גופך, הם יורים ברובים
וטלפי סוסיהם מלטפים את השיער הרך שמתחת לבטן.
בניקבתך מטפטפים מים,
מניעים לוחמים נואשים לפוצץ
את טיפת חייהם בפרץ חד של עונג צרוב
שלא עוצר בעדך מלשמוע את קולנו,
קול המון כקול שדייך:
"פתחי לנו שער בקפלי החומה,
פתחי, או נשעט אל תוכה."
את מניפה במבוכה דגל לבן.
מהססת אם להתיר את כפתורי החולצה
עוד לפני שנרד מהסוסים, לא רואה
שהקליעים כבר חוררו את הבד הבהיר, חרכו חרכי רוכסן
שבאנו בצריחי שדייך במגדלייך
שכבשנו העיר הבצורה, ירושלים של בד
פרזות הפכנוך ואת בוכיה
מקדשייך פלושים פרשי בבל הרומסים ערוותך
הזועקים בחדרייך שוועתם עד לב שמיים:
"באנו בך שאותנו בחרתְ
שאותנו קידשת לָך מכל העמים"
את שרועה ללא נוע. הסוסים צוהלים.
אבן על אבן גולשת.
באנו בך ושבנו ספוגי ריחות וריקים
ובדעוך יצרנו אזלו גם קליעינו
ואישון האבר בלב העטרה המיר זרע בדמעות
שמונה ימים באנו באם קודשי קודשינו ובתשיעי ניחמנו
כי בדמייך חיינו
ובגופך המפולש חמדנו לראות עווית שתרמוז
כי ברצון לנו נתת ביצורי בתולייך
ובאהבה קיבלת חורבנך –
"באהבה וברצון הנחלתנו
ונאמר אמן."
וואו! כל כך יפה זה כתוב.
קודם כל, יש פה מדינה ואישה, אבל מעל לכל אמא.
זה נקרא לי כמו לידה.
כמו שיר של תאומים לאמא שלהם? החורבן שהנחילו לה בלידתם? שיר הזרעים לאישה שהם עומדים לכבוש?
"אישון האבר בלב העטרה המיר זרע בדמעות."
"בדמייך חיינו"
מאד יהודי, מאד ישראלי, אבל מעל לכל אכזרי באמהותו.
תודה… חזק להתחיל יום עם שיר כזה!
בקריאה שניה = יש פה כמה רבדים. אבל כן, מעשה אהבה יפיפה. או זיון לוהט.
אני חייב לציין, קודם כל, שזה מהשירים המסובכים האלה, שבאים מהתת-מודע. כך שאת המודעות ל"על מה מדובר" פיתחתי רק בעריכה, כשניסיתי להבין את עצמי. בהסתייגות זו, אני חייב לציין שמבחינתי יש כאן ארוטיקה ויש פה את העיר/מדינה/ירושלים, אבל את האימהות פחות ראיתי – ואת התאומים עוד פחות.
מה שכן, יש כאן איזו בחירה, כלומר בחירה של העיר בכובשים אותה – וזה בהחלט אפשר לקחת לבחירה של אם בבניה, אבל לי יש תחושה שזו מטאפורה (יפה) שלך ולאו דווקא קיים בשיר.
ובכל אופן, תודה!
בהתחלה כמעט התחלתי לצחוק- לא עברו השנים לכתיבת שירה אירוטית לשם אוננות??!! (-;
אח"כ כמובן, כשהעמקתי לקרוא, ראיתי את העוצמות הרגשיות ואת הרבדים הרגשיים בשיר.
אמנם קצת קשה לי עם הקטע היהודי ישר על הבוקר. אבל כמו שמתאים לי התחברתי לעניין של האמא..
הסגנון עשיר וחסר לי מאד אצלך. טוב שאתה קצת מנסה להיות פחות מדוייק וקריסטלי.. זה מיצה עצמו אצלך, לדעתי.
משום מה היה נדמה לי שכבר ראית את השיר הזה – אני חושב שהבאתי אותו פעם לפגישה של "און". ודווקא החיבור לאוננות משמח אותי – כי רציתי שהארוטיקה כאן תגבול בפורנוגרפיה, תהיה אלימה ולוהטת, ומלאה יצרים, כמו תמיד באהבה ובמלחמה.
הי רונן, הארוטיזציה של המדינה עובדת מאוד חזק (אם הבנתי נכון). אולי כדאי להשאיר אותה גם בסיום יותר קונקרטית ויותר אשה ששוכבת עם כולנו?
הי אמיר,
האמת שזו היתה כוונתי, ונראה לי שהצלחתי להסיט את כולם ממנה בשל השימוש במונח "אם קודשי קודשינו" שכולם לקחו לכיוון האימהי, מה שהופך את הסיטואציה לגילוי עריות ולא בדיוק מה שהתכוונתי (אני רציתי להשתמש ב"אם קודשי…" כמעין תיאור כללי למשהו מאוד קדוש ונעלה.)
(אגב, אם לא ציינתי, השיר השה – כמו רבים שאני מעלה כאן – הוא תחת הכותרת "שיר בעבודה" ועוד יכול להשתנות)
תמונה מאד אלימה וסוערת, ומעניין שהאלימות המתוארת אינה נראית כנובעת מרצון רע דווקא – אבל לא אוכל להגיד בוודאות שהבנתי על מה אתה מדבר (וכמו שאתה יודע, זה מפריע לי). החידה הגדולה בעיני היא דווקא שמונת ותשעת הימים, שמתאימים לחורבן בית המקדש ולפך השמן, אבל בכל זאת… התבלגן לי.
רונן, מכיוון שטיוטה – הנה הצעה (שניתן לשפר עוד) עם שני סימני שאלה (לא בטוח בכוונה)
מתקפת פרשים על ביצורי גופך, הם יורים ברובים
וטלפי סוסיהם מלטפים (בוטשים?) את השיער הרך שמתחת לבטן.
בניקבתך מטפטפים מים,
מניעים לוחמים נואשים לפוצץ
את טיפת חייהם בפרץ חד של עונג צרוב.
קול המון כקול שדייך:
"פתחי לנו שער בקפלי החומה,
פתחי, או נשעט אל תוכה."
את מניפה במבוכה דגל לבן.
מהססת אם להתיר את כפתורי החולצה
עוד לפני שנרד מהסוסים. לא רואה
שכבר חוררנו את הבד הבהיר, חרכנו את חרכי הרוכסן
באנו בשדייך במגדלייך
כבשנו העיר הבצורה. פרזות הפכנוך
מקדשייך פלושים ואת בוכיה.
פרשי בבל(?) רומסים ערוותך,זועקים בחדרייך שוועתם עד לב שמיים:
"באנו בך שאותנו בחרתְ
שאותנו קידשת לָך מכל העמים"
את שרועה ללא נוע. סוסים צוהלים.
אבן על אבן גולשת.
באנו בך ושבנו ספוגי ריחות וריקים.
שמונה ימים באנו בך,
אם קודשי קודשינו, ובתשיעי
ניחמנו
כי ברצון לנו נתת ובאהבה
קיבלת חורבנך –
"באהבה וברצון הנחלתנו
ונאמר אמן."
ארוטיקה חוגגת על גב המולדת עכשיו לפחות יותר קוהרנטית וברורה.
איזה יופי.איזה עושר
עם הרבה תודה לאמיר, שבהחלט שחרר את רסן השיר (אם כי בלי לקבל את *כל* השינויים שביצע), להלן גרסה משופצת-משופצרת של השיר…
החורבן
מתקפת פרשים על ביצורי גופך, הם יורים ברובים
וטַלפֵי סוסיהם בוטשים-מלטפים את השיער הרך שמתחת לבטן.
בניקבתך מטפטפים מים,
מניעים לוחמים נואשים לפוצץ
את טיפת חייהם בפרץ חד של עונג צרוב.
קול המון כקול שדייך:
"פתחי לנו שער בקפלי החומה,
פתחי, או נשעט אל תוכה."
את מניפה במבוכה דגל לבן.
מהססת אם להתיר את כפתורי החולצה
עוד לפני שנרד מהסוסים, לא רואה
שכבר חוררנו את הבד הבהיר, חרכנו חרכי רוכסן
באנו בשדייך במגדלייך
כבשנו העיר הבצורה. פרזות הפכנוך
מקדשייך פלושים ואת בוכיה.
פרשי בבל רומסים ערוותך, זועקים בחדרייך
שוועתם עד לב שמיים:
"באנו בך שאותנו בחרתְ
שאותנו קידשת לָך מכל העמים"
את שרועה ללא נוע. הסוסים צוהלים.
אבן על אבן גולשת.
באנו בך ושבנו ספוגי ריחות וריקים.
שמונה ימים באנו בך,
אֵם קודשי קודשינו, ובתשיעי
חמדנו לראות עווית כסימן
כי ברצון לנו נתת
ובאהבה קיבלת חורבנך –
"באהבה וברצון הנחלתנו
ונאמר אמן."
תודה, רונן. אכן התמונה מתחדדת.
זה עוד סיבוב?
זה ניסיון לקחת מהעריכה שלך את מה שנראה לי חשוב ולתת משהו נוסף משלי.
יפה עשיתם.
שיר חזק, שהשתבח עם העריכה.
רק הצעה לתיקון שורה אחת:
במקום: באנו בשדייך, במגדלייך
כדאי: באנו במגדלי שדייך