המאוחר

קטע פרוזה קצר מתוך שלישייה של קטעי פרוזה קשורים, בשם המשותף 3.14

המאוחר

הוא יורד במדרגות, מחזיק את שקית הזבל כמטחווי יד מגופו, בקצות האצבעות. האור לא מספיק עד הקומה הראשונה: הוא נעצר באמצע הדרך ומדליק אותו שוב, ובשניה שבין החושך לאור מביט על הדלת החומה. הוא יוצא מן הבנין דרך הדלת האחורית, מפלס מעבר בין עגלת ילדים לדוד שמש ישן שמישהו השאיר שם.

"שיט," הוא מקלל כשהוא מגלה שהפח אינו במקומו. ריח שקית הזבל ממלא עכשיו את נחיריו, כמעט גורם לו שוב להקיא. האצבע רועדת. הוא חוזר לחדר המדרגות. הפח נמצא ודאי בחוץ, איך לא חשב על זה, היום יום ראשון, מחר איסוף. מחזיק את שקית הזבל רחוק ככל האפשר. עוד כמה צעדים.

דלת דירה מספר אחת נפתחת. בחור שרירי ובהיר שיער פורץ החוצה במהירות, מלווה שאגות צחוק מבפנים. הוא מביט ביששכר לרגע ואז מתעלם ממנו ומשקית הזבל שבידו וקורא אל תוך הדירה בקול גדול. יששכר לא מצליח להבין את המלים וגל הצחוק החדש הבוקע מתוך הדירה תופס אותו לא מוכן. הוא עוקף את הבחור השרירי ומביט פנימה. קיר אחד חסר, והלבנים חשופות כאילו נזנחו באמצע הבניה.

"אני לא מאמינה," צועקת בחורה שזופה בחולצת בטן וג"ינס שממלאת פתאום את מרחב התצפית של יששכר. הוא נרתע לאחור אוטומטית ושקית הזבל כמעט נוגעת בגופו. הבחורה אינה מתייחסת אליו. היא רודפת בצעקות אחרי הבחור בהיר השיער שיוצא  בנונשלנטיות דרך דלת הכניסה הפתוחה וצועד לעבר הרחוב. יששכר רואה שם את הפח הירוק האבוד וגם אופנוע כבד, ועליו רוכב צעיר, נמוך יותר מבהיר השיער אבל יפה כמוהו.

יששכר מתקשה לעצור את עצמו. הוא חוצה במהירות את הסצנה הקטנה, צועד בתכליתיות אל הפח ומניף את שקית הזבל פנימה. כשהוא מסתובב הוא רואה שעל האופנוע, לצד הצעיר הנמוך, יושבת בחורה שטנית מתולתלת, והם מדברים ביניהם אנגלית. עכשיו מצטרפים גם בהיר השיער וחברתו, חבוקים, חוסמים ליששכר את הכניסה חזרה לבנין. אין ברירה, חושב יששכר, עליו להימלט. לא נותרה לו דרך נסיגה.

הוא מביט במורד הרחוב. אופנוע נוסף, דומה לראשון, חונה במרחק מה ממנו. רחוק יותר הוא רואה פנסי מכוניות, ורחוק יותר במערב, הוא יודע, נמצא הים.