מעשן קיסמים

אני לא מעשן, אבל נראה שזו רק תאונה (מבורכת) של ההיסטוריה: גדלתי בבית לא-מעשן וזמנים הנחוים להשפעה שבהם רוב המעשנים מתחילים (תיכון, צבא) הייתי ילד-טוב-ירושלים, והסתובבתי בחברה של ילדים-טובים-ירושלים, או במלים אחרות חנונים, שאהבו לדבר על פיזיקה, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, בדיחות נונסנס ודי-אנ-די וראו בעישון, שתייה ושאר הוללויות דברים שרק ערסים ואידיוטים עושים. בשנות העשרים לחיי, כשהתחלתי – לאט אבל בטוח – לנדוד מהקהילה החנונית לשוליים האמנותיים, להתנסות בחוויות חדשות ולעבור ממונטי פייטון למופע הקולנוע של רוקי ומסוזן וגה לאינפקטד מאשרום, הוקפתי במקביל ביותר ויותר חברים מעשנים – אבל בשלב הזה כבר הייתי מספיק אינדיבידואליסט להחליט שאני רוצה לבטא את השונות שלי בדרכים אחרות, פחות חד-סטריות. אולי זה קשור לתקופה, שכבר היתה שנות התשעים: עישון היה הרבה פחות מגניב מפעם, וחלק ניכר מאותם חברים מעשנים נאבקו להפסיק, או לפחות נשבעו לעשות זאת מתישהו.
הכל היה יכול לקרות אחרת אם הייתי מתחיל את המסלול במקום בו סיימתי אותו. הרי אני נוטה להתמכרויות שונות ומשונות – מקפאין דרך אינטרנט ועד סוכריות טיק-טק בטעם מנטה. ואני גם מבין היטב את העמדה המעשנת, אותו מקום שאמיר אור היטב כל-כך לתאר במאמרו האחרון, ולו בזכות מאות הפעמים ש"יצאתי לסיגריה" יחד עם אחד מחברי המעשנים ואיכשהו תמיד התמצו לאותן שבע דקות השיחות הכי כנות והכי מדויקות שלנו. אני גם מזדהה מאוד עם ההתעסקות – הן של האצבעות והן של הפה – וכתוצאה פיתחתי לעצמי הרגל מגונה (שאני מודה בו בפומבי לראשונה) – עישון קיסמים.
הקורבן הוא בדרך כלל קיסם שיניים פשוט (או סתם כפיס עץ דק) שאני מחזיק בין אצבעותיי כמו שמחזיקים סיגרייה, מקרב אל הפה,  מוצץ בתנועות יניקה, מוציא לרגע כדי לפלוט "עשן" (אוויר) וכן הלאה. זה התחיל כסוג של בדיחה אבל נעשה כבר הרגל, כמעט לא מודע – אול משהו שמאפשר לי לאמץ את הפוזה של העישון מבלי להתעסק עם כל מיני חומרים מזהמים (זה, כמובן, לא מספק את תאוות ההרס העצמי שהעישון מספק, אבל בשביל מה יש אלכוהול?).

נדמה לי שזה כל מה שהיה לי להגיד בנושא.