בננות - בלוגים / / על ראיונות וחשיפה
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

על ראיונות וחשיפה

 

איכשהו אני חוטף כמה דקות לעצמי בבוקר קריר אך מאוד נעים בישראל, בביקור חטוף וחטפטף בארץ (כזכור, לצורך שני ערבי ההשקה לספר שירי החדש, שייערכו היום בחיפה וביום ד' בתל אביב). ועוד אני מטייל בבלוגייה אני מגלה שהתפתח דיון מרתק על ראיונות, חשיפה וכדומה – נושא שי/ש לי בו הרבה מה להגיד, משני הכיוונים.
כעיקרון אני טיפוס אקטרוברטי, כמעט אקסיביציוניסטי. אחרי הכל, הופעתי בתחתוני זהב מול קהל במסגרת 'מופע הקולנוע של רוקי', הסתובבתי בעירום בפסטיבלי מדיטציה, הצטלמתי בעירום לתערוכה של צלם מידידי. אני גם נוטה לספר רגשות אישיים לאנשים שאני מכיר שעתיים, ומחזיק שני בלוגים. אולי מהסיבה הזו לא היו לי הרבה בעיות ברוב הראיונות שעשיתי עם צאת ספרי הראשון "פרפרי כאוס". למעשה, אם בכלל הרגשתי שרוב המראיינים היו 'עדינים' מדי, שטחיים, ולא השתמשו בכל החומר שהיה לי לתת להם (מצד שני, אני לא התראיינתי בכתבות סוף שבוע בעיתונים הגדולים, אלא בכלי תקשורת קטנים יותר). אולי הראיון הנחמד ביותר מבחינת מינון החושפנות וההתעמקות היה ראיון בן עמוד וקצת ב'זמן הוורוד', תחת הכותרת 'אתה חברה שלי' (הרומן הראשון שלי היה מלא דמויות הומו- ובי-סקואליות). 
באופן מפתיע, הראיון היחיד שיש לי איזו חרטה עליו הוא דווקא בטלוויזיה. זה היה הראיון היחיד שבו הרגשתי ש'מצהיבים' אותי. באותה תקופה חשתי – וזה התבטא גם ברומן – שאהבה , ידידות ומגע הם דברים חוצי גבולות ומינים. הגישה הזו, שהתבטאה גם ברומן, ניסתה לומר שזה שאדם התאהב בגבר ואף מתנסה בחוויות מיניות אתו, לא הופך את אותו אדם ל'הומו', ולא מקבע אותו ומונע ממנו לפתח במקביל משיכה והתייחסות לנשים. זה היה סוג מסוים של אמונה ב'אהבה חופשית', מוגבלת כמובן, ומאחר שהיא קשורה לרומן הכנסנו אותה לקומוניקט יחסי הציבור.
כמה שבועות אחר-כך קיבלנו פניה מהתוכנית 'חלומות בהקיציס' דאז. מישהי שם נדלקה על הקונספט הזה, והזמינה אותי לתכנית – כ'מתחרה' ב'משחק' המכונה 'משימה בלתי אפשרית' – כיום ברור לי שזו היתה יותר מכל מעין 'פריק שואו' של 'אנשים מוזרים', שהסלבריטיז המתארחים בתכנית צריכים בסוף לבחור את המוזר/מעניין/משכנע ביניהם. אני עמדתי כל הזמן על כך שזה נעשה למען הספר, שצריך להראות את הספר ולדבר עליו, ואמרו לי 'ודאי ודאי'. איכשהו בתוך הסיפור התחקירנית גילתה שיש לי גם חברה (כיום אשתי) שחולקת אתי דעות דומות, והצליחה לשכנע אותי שנזמין גם אותה אתי לתכנית. 
וכך, אחרי בדיוק 30 שניות שהוקדשו להראות את הספר, ביליתי את זמני בניסיון כושל לשכנע את שמעון פרנס שגילויי חיבה ומגע בין גברים זה דבר טבעי שצריך להיות פתוח אליו, תוך כדי שטל פרידמן בתלבושת פופאי שולח אלי קריצות ומבצע תנועות מגונות. היה משהו מהנה בחוויה (מה גם שזכינו בגביע של התוכנית) אבל כשצפיתי בזה בבית הבנתי שלא הרבה עבר לקהל, וגם מי שראה לא בטוח שיזכור בכלל שיש שם ספר.
הראיון הזה היה מבחינתי מעבר גבול לא בגלל החשיפה – עמדתי מאחורי מה שאמרתי שם – אלא בגלל הקונטקסט הבידורי- היתולי שנכפה עליו. עם הספר הנוכחי הייתי שמח להיחשף – לפחות במידת מה – אבל מאחר שזו שירה אף אחד לא ממש מתעניין. הכתבה היחידה שדובר עליה היתה ראיון למוסף של מקומון חיפאי – וגם אז העדיף העורך ברגע האחרון ללכת על המשתתפים החיפאיים בתכנית 'הישרדות' במקומי.

 

12 תגובות

  1. כצפוי, זה נושא שטורד מאד את המנוחה, וכבר עסקת בשכמותו בפוסט אחר שלך. הדילמה ברורה: עד כמה אתה מוכן לעשות דברים שאינם לטעמך כדי שיכירו במציאותך האמנותית. אמן אינו יוצר בוואקום, הוא שואף שמישהו יראה מה הוא עושה. מאידך, בעולם כמו שלנו, אתה חייב לצעוק בקולי קולות כדי שיידעו על קיומך.
    אני יכולה להבין את האופן שבו הצגת את זה: אם חשיפה, אז שתהיה חשיפה נטו, למען מטרה ברורה – בלי משחק חסר טעם מסביבה, שבמהלכו נשכחת הסיבה שלשמה נתכנסנו. הגיוני.
    ואף על פי כן, נראה לי שהיה רצוי בלי זה בכלל…
    חופשת מולדת טובה שתהיה!

    • רונן א. קידר

      היה רצוי, זה בטוח, והיה רצוי שה"פרסום" יעבור בערוצים אחרים (והוא גם עובר – אימיילים לחברים ושני הבלוגים הם עוד דרכים שבהן אני מעביר לאנשים את המידע על הספר החדש). אבל רצוי ומצוי הם עולמות שונים לגמרי.

  2. רונן, קודם כל, אם יהיה לך זמן, אתה בהחלט מוזמן לערב החגיגי לכבוד ספרי, "תפוזים", מחר, בבוטיק לשירה "פואמה". ומעבר לכך – מה שכתבת כאן מרתק כמובן, אבל אותי החרידו, ממש כך, המילים: "עם הספר הנוכחי הייתי שמח להיחשף – לפחות במידת מה – אבל מאחר שזו שירה אף אחד לא ממש מתעניין". איך אתה רוצה שיקרה משהו לספרך עם משפט תבוסתני שכזה? הרי אתה מקושר ומחובר להליקון וכו" – איך אינך יודע להגיע עם הספר למקומות חשובים שיובילוהו אל התודעה הציבורית. כמוך, אני מודע למצבה של השירה, אבל בניגוד אליך – אני לא מוכן לתבוסתנות הזו.

    אשמח לשמוע את דעתך בנושא, ולא תאמין – אפילו אוכל לעזור לך בכמה טיפים משלי, כדי שהספר כן יגיע לציבור הקוראים שמעבר לאלה שיבואו לערבים שלך.

    בברכה רבה, המשורר אילן ברקוביץ".

    • רונן א. קידר

      הי אילן,
      לצערי לערב שלך לא אוכל להגיע (אירוע משפחתי שבעקבותיו אני בצפון באותו יום), אבל אני מאחל לך הצלחה מרובה בו ובכלל.
      העמדה שלי אינה תבוסתנית כלל – אחרת לא הייתי הולך על שני הערבים האלה – אלא ריאלית: הספר שלי בחנויות מאז סוף אוגוסט, והליקון עובדים עם משרד יחסי ציבור שדאג לידע את כל מי שצריך – ובכל זאת, הפרסום היחיד עד כה היה שני שירים שנקראו ברשת א" וכמה הודעות קטנות בכרוניקות על שני ערבי השירה. אני מניח שאם הייתי בארץ הייתי עושה מאמץ עצמאי נוסף, אבל אני באמת לא חושב שזה היה מזיז באיזשהו אופן את העיתונים ה"גדולים" ואת אמצעי תקשורת ההמונים. מבחינתי, אני מפעיל את כל הכלים שברשותי – שני בלוגים, רשימת תפוצה באימייל, ערבי שירה – ומקווה לטוב.

      • רונן היקר. באמת שאנחנו צריכים לדבר, אבל הנה הבוקר, לפני האירוע שלי, גנב חביב סחב ממני את ארנקי והסלולרי שלי, כך שאני די מנותק כרגע, לטוב ולרע. מה שכתבת כאן הוא נכון כמובן, אבל מדובר רק ב-10% מהעבודה שאתה יכול לעשות למען הספר שלך. צריך עוד. הליקון באמת יקרים ללבי, ואני סמוך ובטוח שהיחצנ"ות שלהם טובה, אבל המשורר הוא זה שצריך לכתת את רגליו, אין ברירה.

        אם תשמור איתי על קשר בשבוע הבא או בהמשך הנראה לך, אמסור לך כמה טיפים חשובים דרך המייל, ואולי זה יעזור. אתה לא יכול להשאיר את הספר שלך – שהוא חלק בלתי נפרד ממך – לבד בחנויות, כי אחרת באמת שאין לו סיכוי. אני מבין את המגבלה של חו"ל, אבל עדיין יש הרבה אפשרויות ועכשיו הזמן לעשותן.

        בוא נחשוב קדימה. בהצלחה ושיהיו לך ערבי השקה קסומים (ושם כמובן העמד למכירה את הספר), מאילן.

    • אילן,
      ראיתי ואף עיינתי בספרך כשעברתי שם היום ונתקלתי בדוכן הנפלא 🙂

      שאפו!
      מברוק על הספר!

      • אילן ברקוביץ'

        תודה רבה ענת (שאני לא מכיר). רונן ביקש שלא אכתוב יותר כאן בבלוג שלו בעניינים הנידונים לעיל – ואני בהחלט מכבד את בקשתו המוצדקת. מכיוון שאין לי בלוג בינתיים, אני מזמין אותך לכתוב לי למייל, אם את רוצה, הוא מפורסם איפהשהוא ברשת.

        ושוב תודה על הברכות, ובפעם הבאה שאת עוברת ב"פואמה" את גם קונה ספר שירה. לא את שלי, את של רונן ("סימני נשיכה")!

        בברכה רבה, אילן ברקוביץ".

  3. תחתוני זהב, מסייה א. קידר????? הייתי צריכה לראות את זה. לזה אפילו יוסיניו שלי משיכון חיסכון לא הגיע. איזה מתמסרים אתם, למות.

    אני בעד שליטה מלאה. בקרוב הפוסט המלא, למה סופר צריך לשלוט על כל מה שקשור לכתיבתו.

  4. היי רונן

    נראה כמוך וכמו יעל ישראל – עברתם נסיונות לא נעימים לשם מכירת ספרים. מה שכן אוכל לומר בוודאות, שגם לך וגם ליעל כישרון כתיבה מאוד יפה ועשירה. ועם כזה כישרון – ההצלחה תבוא מעצמה ללא חשיפה וללא מאמץ.

    האם הסופרים המצליחנים ביותר, שספריהם תורגמו בעשרות שפות, נאלצו לעבור את הדרך הזו של "חשיפה". ניקח לדוגמא את הסופר של "ארי פוטר" – מה היא עשתה כדי להגיע לגדולות?
    אגב לא קראתי אף אחד מספריה.

    זו דעתי האישית.

  5. חשיפה? איפה? יש גם מצלמות??? יאאאאאאאאאאאאא… אני רוצה גם:)

    שותפה לאקסהיביציוניזם. בכתיבה ועל הבמה, כמה שרוצים.
    רגשית, מול אנשים פחות מוכרים? בקלות.
    מול כאלה שמכירים עד שנתיים? בקושי.
    מול כאלה שמכירים שנים ארוכות? ברור, ובלי בעיה.

    ואין דינו של קיציס כדינו של פרידמן.:)

    הגבולות שלי עומדים בתגובות משום מה. כשאנשים חוצים את "לגופה של כותבת/יוצרת". שם פחות או יותר, מבחינה אישית ציבורית וכו" זה פוגע בי.
    החשיפה עצמה אינה בעיה, התגובות כן.

    • הי רונן, היה נעים להיפגש היום. בפעם הבאה אני אקפיד על הזמנים. משעשע לראות פנים מאחורי בלוגים. שלך ושל יקיר ושל שירלי… ושל ענת גם… חשבתי לחמוק בלי שיראו אותי, זה מביך נורא… אבל אז שירלי ויקיר ניגשו אליי וכבר לא היה מנוס מלהכיר את בעל השמחה! אז מזל טוב, ובהצלחה עם הספר!!! ושוב – נעים מאד (ודרך אגב – אתה ממש לא נראה כמו בתמונה פה – שני אנשים שונים, על גבול ההונאה!)

      • ענבל כהנסקי

        האמת שרציתי להגיב באופן כללי, לאו דווקא לשירה ארד- אבל לא מצאתי איפה ללחוץ.. (שום דבר אישי, שירה, הרי אנחנו לא מכירות..). עד כאן.

        כל השאלות והתשובות אודות גבולות וחשיפה מביאים אותי לחשוב על גבולות אדומים ומה הם בשבילי. הגבולות המוסרים שלי למשל מאד שונים, כולמר מתירניים מאילו המקובלים בחברה, באופן כללי. ועדיין כשהם נחצים על ידי או על ידי מישהו אחר, כלפי או כלפי מישהו אחר – אני רותחת ונפגעת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר