נפלאות הטלפתיה

אבא שלי היה מאמין אדוק בכוחות השכל האנושי – the mind – ובכלל זה התעניין מאד בטלפתיה. אני זוכרת כשאר סיפר לנו בהתרגשות שאפילו נאס"ה עושה ניסויים עם התופעה, כדי לראות אם אפשר לתקשר כך עם אסטרונאוטים. אם כן, לאחרונה הזדמנה לי הזדמנות מעולה לבדיקת סופית של השאלה האם הטלפתיה עובדת? זה קרה כאשר הוזמנו, אני ובעלי, יחד עם הבן חמש עשרה, לבית הספר שלו לאיזה אירוע. הגענו באיחור אופייני. בעלי והבן נכנסו פנימה והתיישבו ליד שולחן. אני עם הקלאוסטרופוביה שלי נשארנו לשבת ליד דלת הכניסה. מיד שמתי לב שבקדמת החדר ניצבת שולחן עמוסה בכוסות חד-פעמיים, אבקת קפה, חלב, סוכר, ומים חמים. מאד התחשק לי כוס קפה. אלא מה, לצעוד לאורך החדר כדי להכין לי אחד לא בא בחשבון מבחינתי. הסיכוי היחיד היה להפעיל אחד מבני ביתי בשולחן אי שם באמצע האולם אבל איך אוכל לגייס אותם למשימה? אהה, איך לא חשבתי על זה קודם, הפלפון. סיסמתי: "קפה". אין תגובה. המכשיר שלו כנראה על מצב שקט. אני מסרבת להתייאש ומסמסת שוב "קפה". אין תזוזה באצבע, ואין עונה. אני מתחילה להיכנס לפאניקה מוחלטת. אני מסמסת שוב, "קפה", ועוד פעם, "קפה", ומיד לאחר מכן, "קפה?" ובהמשך, במידת כעס, "קפה!" ובסוף, בעודי מתקרבת לאפס כוחות, אני מקלידה "קפה. בבקשה." הו! מילת הקסם! עכשיו שימו לב מה קורה — ותזכרו שלאורך הזמן הזה האדם לא מרעיף חצי מבט, לא על המסך שלו ולא על אישתו:  אני רואה את בעלי נוטה לבני ולוחש לו משהו באוזן. הנער קם, חוצה את החדר, חוזר למקומו כעבור כדקה ומניח על השולחן — כוס קפה! "מצוין", אני רואה את בעלי לוגם ואומר. אז זהו, עכשיו זה בדוק, טלפתיה עובדת. בערך.