דרוויש אמריקאי

לעתים משפט המופיע על הכריכה האחורית של ספר גורם לי רצון לקרוא אותו. לנסות לקרוא, לבדוק אם איזו הבטחה מתממשת, ספר על ילד פקיסטני מוסלמי הצריך ללמוד לחיות באמריקה. מסקרן מכיוון שאין לי מושג על פקיסטניים. מאז הסרט "מכבסה יפהפייה שלי" לא נתקלתי יותר בפקיסטנים בקולנוע או בספרות. למרות שאנו מוקפים מוסלמים סביבנו, למעשה אנחנו לא יודעים עליהם כלום, על אלו שאינם שכנים שלנו ותרבותם שונה לחלוטין אנו יודעים פחות מכלום. עיאד אחתר הוא ממוצא פקיסטני החי באמריקה.

הספר מתחיל בשנת 1990 כשחיאת עושה את האסור. במגרש פוטבול הוא אוכל לראשונה נקניקיה מבשר חזיר, האצטדיון אינו מתמוטט והשמים אינם נופלים.

חיאת לומד באוניברסיטה קורס על תולדות האסלאם  המועבר דווקא על ידי פרופסור אדלסטיין. חיאת כבר איננו ילד, את מלחמתו באמונה עזב מאחוריו. הוא אפילו מוכן כבר להתאהב בסטודנטית יהודיה, לבנה. כשאדלסטיין אומר איזה משפט הנוגד את האסלאם המסורתי מסתלקים מההרצאה שלושת הסטודנטים האחרים. חיאת רוצה לשמוע פרשנויות חדשות.

בערב הוא מקבל הודעה מאמו שמינה מתה. מינה היא חברתה הטובה של אמו והאשה שהייתה לה השפעה גדולה על חייו. ואז הספר חוזר אחורה, להתחלה.

הוריו התאהבו כשלמדו באוניברסיטה של לאור. היא למדה פסיכולוגיה והוא רפואה. כשהוא גמר את לימודיו קיבל הצעת התמחות בוויסקונסין והיא הפסיקה ללמוד ונכנסה למעגל הסבל בו אסור לאישה פקיסטאנית להיות אינטליגנטית. חייהם הפכו גיהינום. הוא בגד בה על ימין ושמאל  ולא התייחס אליה כלל בבית. חיאת חי במתח הזה שבין שני הוריו.

אמו סיפרה לו על חברתה הטובה מינה שנשארה שם, התחתנה עם מישהו וחמותה עשתה לה את המוות. לקראת סוף ההיריון היא חזרה לבית הוריה וכששכבה בבית החולים אחרי הלידה בא שליח ומסר לה את ניירות הגירושים. כעת אמו עושה את כל המאמצים להביא את מינה לאמריקה.

הוא היה בן שמונה כשמינה הגיעה וכבר בשדה התעופה הבין ונכבש על ידי יופייה יוצא הדופן. כבר מן ההתחלה למדה אותו איך להתגבר על כאבי לב ואכזבות. להפוך את חייו לטובים יותר. עימראן, בנה בן השלוש של מינה ילד שקט ומופנם חיכה כל הזמן שאביו יבוא לקחת אותו. לאיטו עימראן אימץ את אביו של חיאת להיות לו אב והאב קיבל עליו את התפקיד בשמחה. ולמרות שחיאת קינא בעימראן הקטן וביחסיו עם אביו הרי שהוא עצמו אימץ לו את מינה היפה.

חיאת ומשפחתו לא היו דתיים. מינה הכניסה את הדת למשפחה כשהייתה מספרת לילדים סיפורים על הנביא לפני השינה. כך, תוך כדי גם הקורא שומע מעט מאגדות האסלאם על ילדותו של מוחמד ולא רק אגדות, לאט לאט היא מלמדת אותו את הקוראן עצמו. בלי להבין הוא מתחיל לחוות חוויות אקסטאטיות. סוג של חלימה בהקיץ והכול סביב אללה. תפארת הבורא.

חיאת, שמשפחתו הייתה רחוקה לחלוטין מהדת הוא הולך ומתקרב בהשפעתה של מינה ונעשה דתי. גם כשחיאת רואה את מינה מאוננת בלילה הוא לא מקשר את זה לדת או לאהבתו אליה.

 למרות שזה תפקידו של האב, מינה מלמדת אותו את כללים והתפילות. כל מה שהא מסתכל עליו הופך להיות תפארת הבורא, גם משחק הכדור בבית הספר.. מינה לימדה אותו שהכול לתפארת הבורא. מבלי שהם נותנים את דעתם כמעט מינה הופכת להיות המחנכת של חיאת בכל נושא וכמעט מחליפה את השפעת המשפחה..

צורת הכריעה והתנועות המלוות את  התפילה פחות חשובות, מלמדת אותו מינה. ההתכוונות היא החשובה. להתרכז במחשבה על אלוהים. לדעת לנשום אתו ולדמיין שהוא בתוכך.

ליום הראשון של הקיץ מתכננת האימא ברבקיו גדול בחצר. הם עושים רשימת הזמנות ולאבא יש רק את ד"ר נתן וולפסון להזמין, אתו הוא עובד ומיודד. האימא רוצה להזמין הרבה משפחות פקיסטאניות שאביו שונא. הוא קורא להם כבשים שמתקבצים כדי לשכוח שהם לא בפקיסטאן ושונאים את דרך החיים האמריקאית. הוא לא הבין למה הם נשארים באמריקה. הוא שנא גם את הדתיים הקנאיים. חובשי הכיפות והזקנים הגדולים ומנבאים מה יעשה אלוהים לאמריקאים הכופרים בזמן שהם עצמם מתעשרים מהם. וכעת אשתו מסיבותיה שלה רוצה להזמין אותם לחצרו.

נאביד האב מצטייר בתחילה כאיש פתוח. הוא עובד במחקר רפואי יחד עם נתן וולפסון. הוא אמנם מתבדח ומספר בדיחות אנטישמית לנתן, אבל בגבול מסוים זו יכולה להתפרש כחוסר רגישות והבנה. נתן איש תרבותי חובב מוסיקה ואמנות וקורא הרבה. נאביד מתפאר שלא קרא ספר מימיו. אפילו לא את ספרי הלימוד במקצועו אלא רק תקצירים ומאמרים.

במסיבה שומע חיאת שיחה המתנהלת בין נתן, אביו ופסיכיאטר פקיסטני מדברים על התחסדות דתית ואיבה בין הדתות והוא מזועזע. בינתיים רואה נתן את מינה ואינו יכול להסיר ממנה עין.

אחד הפרקים המעניינים בספר הוא על מפגש בין כמה ידידים מהמבוגרים ומהשיחה המתנהלת ביניהם. שיחה היורדת לשורשי האנטישמיות המוסלמית. לתערובת הדתית והפוליטית. מה שהפתיע אותי כי לא ידעתי הוא שהמוסלמים מאמינים בישו בדרכם. הם מאמינים שלא מת וביום שיחזור כל העולם ישתנה לטובה. נכון שהפרק כתוב  באופן קצת  שטחי אך נותן תמונה מעניינת בשאלות של דת שנאה ופתיחות. ומגלה שלא הפוליטיקה היא ההורסת יחסים. יחסי הדתות והאיבה הדתית משפיעה גם על הפקיסטנים. השנאה לישראל היא עניין אחר.

בין נתן למינה מתפתח סיפור אהבה. כדי שיוכלו להתחתן נתן מוכן להתאסלם בשבילה. בדרשה באותו יום קורא האימאם את הסורה הפונה לבני ישראל "הו בני ישראל, זכרו את החסד אשר נטיתי לכם ושמרו על אשר התחייבתם לי בשבועה"  מכאן ממשיל האימאם לפרש את הפרק, ושואל למה אלוהים פונה רק אל בני ישראל ולא אל כל העמים. כי לאלוהים נמאס מהבגידות שלהם, הוא מסביר. והוא מסביר להם את כל בגידות בסיפורי המקרא, החל בעגל הזהב והלאה. וככל שהוא מתקדם בסיפורים הוא מסביר, היהודים אוהבים את עצמם יותר מאשר את אלוהים. הם מאמינים שהכול מגיע להם. תסתכלו מה קורה בפלסטין. נתן שהקשיב עד שלא יכול היה יותר קם וצעק על האימאם. זה לא האיסלאם. זו שנאה. ויוצא מהמסגד. מכאן ניתן וגם הקוראים כמובן מתחילים להבין את מקורות האנטישמיות.  חיאת לא רוצה לשמוע בכלל את הויכוח בין אביו ובין זה שאפילו עוד איננו מוסלמי.

למעשה זהו ספר חניכה והתבגרות של נער צעיר. אלא שבמקום הרפתקאות ואהבות ראשונות הוא עוסק כאן בנער מתרבות אחרת ומה שהופך אותו מעניין במיוחד בעיקר לנו היא העובדה שהוא מגיע מתרבות דתית אחרת, אמורה לעניין אותנו ובכל זאת זרה לנו. חיים בתוך משפחה איסלמית. משפחה איסלמית שאיננה מהמזרח התיכון אלא מאסלם רחוק פקיסטן.

דרך הספר אפשר להגיע להבין סכסוך דתי שאיננו בהכרח פוליטי. סכסוך של אמונות עתיקות שלא מצאו חיבור למרות הקשר העמוק ביניהן. הספר נוגע במעט בהשתלבות של נער בתרבות זרה לו העובר תהליך של חינוך חילוני לחינוך דתי

נכון שהספר מדבר על " הצמדות לדת". במקרה זה זו האיסלאם.  גם אצלנו ישנו תהליך של חזרה בתשובה ואם נתעלם לרגע  מהשאלה איזו תשובה נוכל לבין הרבה מאוד מהחוזרים בתשובה אצלנו. השלבים והתהליכים. אולי דרך הסיפור הזה נבין מעט ממקורות האסלאם והאנטישמיות.

אני לא יכול להגיד שהסיפור עצמו מרתק, אך כל מה שסובב סביב עניין האיסלם הופך אותו לספר מרתק בשבילנו, גם אם לא נכתב בשביל קורא יהודי בהכרח. הוא מציג בפנינו את מה שאנו לא מכירים.

האמת שהספר בשינויים קלים היה יכול לעסוק בילד יהודי חילוני הנשאב לתוך הדת היהודית. המשיכה דתית איננה שונה והסיבות לשאלה מדוע צעירים עוזבים צורת חיים אחת למען אחרת  איננה פשוטה כי כל נער בכל דת מתפתח אחרת והמשיכה לדת היא סוג של תשובה נפשית לשאלות מציקות שאין להן בהכרח קשר עם דת.

הספר כתוב בצורה מעניינת ביותר הוא מרחף ונוגע בשאלות קיומיות בלי להפך לספר פילוסופי כבד. הוא נשאר ברמה בה נפגשים אנשים בחיי היום יום שלהם בשאלות לא פשוטות..