קראתי ראיתי סוקר תרבות
בסוף שנות השבעים התחלתי לכתוב רומן שניסה לגעת בין השאר באווירה של תל אביב בתקופה של מלחמת ההתשה וקודם.
היה לי מתווה דמויות וחלק התחיל כבר להכתב.
אחד הגיבורים היה צעיר שעבר אהבה נכזבת ובדכאונו החל לכתוב שירים בהם הבין שלשנוא ולשמיץ את בן זוגו לשעבר לא יביא אותו למקום טוב יותר בחיים. דרך השירים מצא את הדרך החוצה מהדכאון.
אני מעולם לא התכוונתי לכתוב שירה. ידעתי שאין לי את היכולות, גם אם הייתי רוצה.
באותם ימים פחדתי לכתוב רומן חד -מיני והפכתי חלק מהדמויות לנשים, כמו שעשו סופרים רבים של התקופה. דבר שתסכל אותי בסופו של דבר והפסקתי לכתוב.
בשנות השמונים החלו להופיע בעברית מעט רומנים שגיבוריהם היו הומוסקסואלים. ניסיתי לחזור לרומן ההוא. מצד אחד לא הצלחתי להתחבר אליו מחדש ומצד שני לא הצלחתי לוותר על החומרים.
פירקתי את הדמויות והפכתי את המכלול לסיפורים קצרים.
עם הזמן הלכו הדמויות והתבלבלו בראשי. לא זכרתי יותר מי הוא מי. חומרים עברו מדמות לדמות ומסיפור לסיפור, חלקים התבלבלו ועזבתי.
ובכן, השירים שהיו חלק מהרומן התכוונו להיות חטיבה אחת בתוך הספר המקושרים לדרך ההתפתחות של אחת הדמויות, נער רגיש ומבולבל. הגיבור ההוא נעלם בסיפורים. בתוך אחד הסיפורים הקצרים מופיע צל שלו לכמה משפטים.
מעולם לא חשבתי שאני משורר. לא קודם ולא אחר כך כתבתי שירים. הם נותרו כענף מיותם. בפני עצמם, לא ראויים לפרסום ממשי. אך מכיוון שאני מפרסם את הפרגמנטים הסיפוריים חשבתי שבין פרק לפרק אוכל לפרסם גם שיר.
לצערי, מעולם לא הצלחתי להכריח את עצמי לחזור ולכתוב. התהליך היה כואב ומדכא מדי.
כך שכל הסיפורים הם חלקים משהו שהתפורר. חלק מהדברים עומדים בפני עצמם וחלקם לא.