קראתי ראיתי סוקר תרבות
באוטובוס היורד דרומה ישבתי ועיניתי את עצמי. מה אני עושה. מדוע אני יורד לשם. מה אני מקווה שיקרה. לאיזו צרה חדשה אני עומד להכניס את עצמי, לאילו הסתבכויות. ניסיתי לבחון באם הייתי מאוהב בה והתשובה הייתה שלילית מכל צד ואופן בהם ניסיתי לבדוק את עצמי.
הדרך חלפה במהירות. הפסקת שתייה בפונדק דרכים ניתקה את חוט מחשבותיי. באוטובוס לא הרגשתי כמה חם. עמדתי ליד הדלפק וגמעתי משקה קר. נער אחד, צעיר, שיער ארוך, מכנסיים מטולאים, שק חפצים גדול, קרב לדלפק רצה להזמין דבר מה. לפני כן חיטט בכיסו ונראה שלא מצא שם כסף. הוא פנה לאחור, מקלל חרישית באנגלית. קראתי לו לחזור והצעתי לו בקבוק משקה שהתקבל בתודה.
את המשך הדרך בילינו בישיבה זה לצד זה. סיפר שהוא חוזר לאילת, למחנה הביטניקים, שם טוב לו. היה בקיבוץ בצפון בגלל מזג האוויר הנוח יותר, אך לא התאקלם. הייתה קשה לו העבודה החקלאית, ידידיו חסרים לו, האווירה, השקט.
הוא לא אהב את האנשים שם למעלה. התייחסו אליו כמו אל חיה, חסרי סבלנות, אלימים מאד, הקיבוצניקים. מאוד נצלנים, אמר. הוא חוזר לחוסר ההתערבות בחייו.
התחלתי לדובב אותו, לשאול על המחנה, על החיים שם, על היחסים. על המהות ההיפית ביטניקית לא היה מסוגל לענות עניינית. היה מרחף והתשובות היו כלליות מדי. זה טוב, זה חופש, זה סתם להיות, לחיות. המלים אתה יודע חזרו בסוף כל משפט קצר. הנעתי ראשי כיודע והרגשתי כאוויל.
תמהתי אם הם עצמם מבינים זה את זה מעבר למלמולים הסתמיים הללו. אם ישנה שפה מוסכמת המובנת רק להם, עם סמלים בני מלה או שתיים וכל השאר חסר חשיבות. שאלתי אם נוכל להיפגש באילת, קיוויתי להגיע דרכו אליה. כמובן, ענה, נהיה חברים. הושיט את ידו ולחצנו ידיים בפשטות. את שאר הדרך העברנו בשתיקה.
כשהגענו לאילת מסרתי לו את שם המלון בו תכננתי להתגורר וביקשתי שיתקשר. הוא הבטיח לעשות כן. אני אבוא להתקלח אם לא אכפת לך, צחק.
הגעתי למלון, נסגרתי בחדרי וניסיתי לחשב איזו תכנית. מה לעשות, כיצד להגיע אליה. בערב יצאתי לעיר שלא הייתי בה מאודי, רחוב קטן, מרכז לא מעניין, המוני אדם. שוטטתי הלוך וחזור, ללא מטרה מוגדרת. הגעתי למורד הרחוב, שם היה קפה קטן שבקעה ממנו מוסיקה רועשת למדי.
הצצתי פנימה וגיליתי שאוכלס רק בביטניקים, רעש נוראי, לכלוך ובליל שפות. היא לא הייתה שם. ירדתי לטיילת החוף. כמה מלונות פאר מזויפים, כמה בתי קפה של חוף. שום דבר מעניין. התחלתי תוהה מה סוד קסמה של העיר, מה כוח המשיכה שלה.
על החוף, מרחוק, עמדה איזו בקתה עם כמה שולחנות, מרוחקת מכל האחרים. לפי הרעש שעלה משם ידעתי, עוד מרכז של הביטניקים. היא לא הייתה שם. לא רציתי לשאול עליה, החלטתי להיות לה הפתעה פתאומית. שוטטתי עוד שעה קלה לאורך הטיילת, מציץ בנופשים על החוף, באוהלים, או על שמיכות.
לא הבנתי איך אפשר להתפלש כך בחול ולחשוב שזה חופש ונעים. הרביצה, החול על הגוף, החוסר במים מתוקים. מבלי שהייתי על החול החלתי לחוש מעוקצץ.
ממקומות שונים עלה קול שירה או נגינה על גיטרות וחלילים ונראה היה שחוץ ממני כולם היו מלאי שמחה והנאה מן המקום.
לפתע הבנתי שהפגם הוא בי, שאיני יודע ליהנות, לתת לעצמי את החופש הפנימי. ניסיתי להפסיק לבחון את עצמי כל הזמן ביחס לאחרים. איך בודק אדם את עצמו? ושוב השאלה, האם אני אוהב אותה. מה אני יודע על אהבה.
כל מה שאני יודע בא לי מקריאה, מסרטים ומאיזה געגוע מעורפל לרגש שלא יכולתי ליישם בתוך עצמי, בהגדרות. בדרך למלון שנאתי את העיר יותר ויותר.
מרחוק, במעלה הרחוב, ראיתי שלוש דמויות מתקרבות, שני גברים ונערה. לא ראיתי אותה היטב אך ידעתי שזו היא. חציתי את הכביש כדי לא להיתקל בה פנים אל פנים לא מוכן.
עקבתי אחריהם חזרה לאורך החוף עד שראיתי אותם מתמקמים. קיוויתי שזה מקומם הקבוע והחלטתי לשוב לשם מחר בבוקר. ידעתי שהכול הולך להסתדר.
* * *
בשעות הערב המאוחרות צלצל לפתע הטלפון. מדלפק הקבלה אמר קול שמישהו מחפש אותי ומבקש לעלות. לא ידעתי מי זה. נתנו לי לדבר אתו והיה זה הנער מהאוטובוס. שכחתי את שמו ושכחתי ממנו לחלוטין. הוא נכנס מבויש, מה שלא התאים לדמותו המשוחררת לכאורה. התיישבנו לפטפט קצת ונזכרתי שביקש לבוא להתקלח. לא רציתי להקשות עליו והצעתי לו מיד. הוא שמח לקבל את ההצעה. חשבתי לשאול אותו אחר-כך על נערה ישראלית במחנה שלהם.
הוא יצא מהמקלחת עם מגבת סביב מותניו. כיבסתי את התחתונים ושמתי אותם לייבוש על החלון, אם לא אכפת לך. הוא התיישב מולי ועיני לא יכלו שלא לבדוק את גופו הגרמי, הדק. הוא ראה ואני הסמקתי. אתה יכול לגעת אם אתה רוצה, אמר. אנחנו מאמינים בחופש מיני, התנסות בכל.
משלא זזתי ניגש אלי, לקח את ידי והעביר אותה על חזהו החלק והשזוף. הוא התכופף אלי וליטף את ערפי ואחר-כך את פני. אתה ממש ביישן, אמר. ידעתי שאתה רוצה אותי. באמת, שאלתי, כי אני לא ידעתי. ראיתי איך אתה מסתכל עלי, במזנון שם. הייתי נבוך.
הוא כרע על ברכיו, ראשי בין ידיו ונישק אותי על פי. הרגשתי שאני עולה בלהבות. בכל יחסי הקודמים לא נישקתי אותו. לא ידעתי שגברים עושים את זה, חשבתי שזה שמור ליחסי גברים נשים בלבד.
קמתי והרמתי אותו על רגליו. הוא היה צעיר ולא רציתי שיישאר בתנוחה המשפילה במקצת. הוא לקח את ידי והוליך אותי למיטה. בדרך הוריד את חולצתי. נשכבנו ולשונו טיילה על חזי, אך ככל שהמשכנו חשתי במוזרות, שהוא הולך ונסגר בתוך עצמו ומתרחק במקום להיפתח. רציתי להפסיק, התרחקתי מעט, אך הוא משך אותי חזרה אליו.
שקענו אחד בשני וברגע בו הגיע לפורקנו החל רועד. כשהבטתי בו היו בעיניו דמעות. הסתכלתי בהן נדהם, זורמות על לחייו. מה קרה, שאלתי, הוא רק נענע בראשו בתנועות שלילה. פגעתי בך, עשיתי משהו רע, לא נכון.
לא, הביט בי, היה לי טוב אתך וזה מה שעושה הכול יותר קשה. אני כל-כך לא רוצה לעשות דברים כאלה וכשזה טוב זה כואב, אני סובל. אז למה באת, שאלתי. למה יזמת. כי אני הומו וכל-כך לא רוצה להיות. כל-כך רוצה להיות אחר, כמו כולם.
בגלל זה ברחתי מאמריקה, חשבתי שאבוא לכאן, אנשים אחרים, לא יהיו גברים הומוסקסואלים, והנה יש. שניים לפניך ועכשיו אתה. ואני לא יכול להתאפק מול גבר שמוצא חן בעיני וכל-כך רע לי ואתה באמת מוצא חן בעיני.
הייתי נבוך מאוד ומבולבל, מה להגיד לו, איך להמשיך, איך להתנהג. שאלתי אם הוא רוצה שנצא יחד לקפה, אך הוא סירב. רציתי עוד לשאול אותו על אלונה אך לא ראיתי את ההזדמנות מגיעה ונכנסתי גם אני למבוכה. באחת חשתי שהייתי רוצה שלא יהיה כאן, שיסתלק כמה שיותר מהר. נאטמתי מולו והקשר הלך והתפוגג. שנינו הרגשנו נבוכים עד שהתלבש והסתלק.
השתרעתי על המיטה, הריחות סביבי עדיין, וניסיתי לחשוב עליו, להבין מה קרה לו, אך חשתי שדעתי נסחבת לה עצמה לכיוון אחר.
צל של סכנה החל מרחף במוחי. מה הוא אמר, מה התעורר בי. עצמתי את עיני, הרגשתי טלטלה בתוכי. פקחתי אותן והבטתי בתקרה שמולי. גם אני, ניקרו בי המילים מעצמן. גם אני. לא הבנתי עדיין מה אני. החלטתי להתנתק, ללכת להתקלח, להחליף תחתונים. חשתי דביק מאוד ומלוכלך. גם אני הומו ואני לא יודע אם אני רוצה להיות.
במקלחת החמה הסתבנתי והסתבנתי ולא הרגשתי שאני מתנקה. משהו דבק בי מבפנים. גם אני לא רוצה, הושלם המשפט בתוכי, ורציתי לצעוק, לא רוצה.
עמדתי על המרפסת, נרעש כולי, לא רואה את הים, את האורות, קפוא ומבולבל מול החושך שמולי, בתוכי סערה. לא מצליח לעקוב אחרי המחשבות, התחושות, הרגשתי שאני רוצה לצרוח משהו, בלי מלים, ממעמקי מעיי. לצרוח.
חזרתי למיטה, נשכבתי על בטני ושלא מרצוני הרחתי את ריח הגוף שהלך. לא הדלקתי אור. חשבתי להירדם. מוחי העלה זכר של התחלה, של סערה דומה שהשתקתי. מבט שנתקל בבחור במושבה. לא ידעתי מה משך אותי אך נבהלתי מספיק כדי לא לרדת לשם יותר.
הבנתי בפתאומיות שכל חיי התרחקתי מחברת גברים, נמנעתי מסכנה מוחשית אך לא מוגדרת.
ניסיתי להיזכר אם נהניתי ממעט המגעים עם הגברים שהיו לי. זכרתי קיפאון, לא זכרתי תשוקה אמיתית.
איך מנסחים לעצמי. אני מבולבל כל כך. כנראה שנרדמתי לבסוף, כי התעוררתי בבוקר, עודי נרעש מבפנים. ועדיין, עם מחויבות משלי, למצוא אותה.
מצאתי אותה על החוף, על סדין פרוש. היא שכבה שם עם שני הגברים איתם ראיתי אותה לפני יום ברחוב.
ההפתעה הייתה גמורה, אך רק מצדה. היא לא ידעה שבאתי לחפש אותה. בעדינות התחלתי להתעניין בסיפור שלה.
הפעם אפשר היה לדבר ישירות. ההפתעה התרחשה וכעת עמדו לפני כמה ימים עד שאשכנע אותה לחזור לתל אביב.
בימים שהכרת אותי הייתי נתונה בסיבוך כפול, אפילו משולש, היא אמרה. בכל אותם חודשים ניהלתי רומן מקביל, אם תרצה לקרוא לזה כך. הרפתקת משכב יהיה נכון יותר, עם אחד, נהג שעבד במשרד בו עבדתי, אך לפניו התחיל משהו עם אחד הפקידים. איני יודעת כיצד הסתבכתי ברומן הכפול הזה. אולי מפני שלא היה חשוב לי, לא זה ולא השני. במקום כלשהו, הצורך במשחקים, בארגון, בהסתרה. שהאחד לא ידע על השני, שכל האחרים לא ידעו על אף אחד מהם. כל זה נתן לי תעסוקה שבתוכה יכולתי לשכוח רומן מכאיב שנגמר קצת קודם לכן. היה סיבוך נוסף שהלך ותפח בבטני ולא הייתי בטוחה ממי.
הנהג ההוא, על כל פנים, היה אווילי ומטופש אך לא מפריע, וכמובן, נשוי, מה שהפך אותו לטורח לא גדול מדי. הוא טען כמובן שהוא אוהב אותי באמת איך אינו יכול להתגרש, הסיפור הישן. אני גם לא רציתי כמובן שיתגרש, לא עלה על דעתי כלל להינשא, לא לו ולא לשני, בכלל לא. אבל כשהסתבר לי שאני הרה נתקפתי חרדה אמיתית משך כמה ימים.
הייתי חסרת אונים. רק זה היה חסר לי, לכל המערך המעורער שלי באותם ימים. לא ידעתי מה לעשות.
ירדתי מירושלים זמן לא רב לפני כן, כשברחתי מהרומן המתמוטט הגדול. השניים ההם הקהו קצת את הכאב, אבל מתחת לפני הדברים רחש ורחש. היה לי ממש רע. לא הייתה לי שום ידידה של ממש בתל אביב להתייעץ אתה, לברר היכן אפשר לסלק את הגידול הטורדני הזה. היססתי יום, יומיים, שבוע, חשבתי לעלות לירושלים, שם לפחות אני בבית ויודעת מה והיכן.
דחיתי מיום ליום את ההחלטה והאמן לי, איני יודעת מתי ואיך, ויותר קשה לענות למה בכלל, רציתי פתאום את הילד הזה. לא רציתי לאבד אותו ולא היה חשוב לי מי מהשניים הלא חשובים בעיני הוא האב.
עד אותו היום הסתרתי את העניין גם מאותו ידיד קרוב ומשותף שלנו. כשהחלטתי סיפרתי לו, ואז החלטתי לרדת לאילת, ללדת שם ולחזור עם התינוק כעובדה מוגמרת לירושלים ולא לתל אביב.
הישיבה הזו איתה, הצורך להתמקד במה שהיא אומרת, הרגיע קצת את הסערה הפרטית שלי.
לא חשתי כיצד עיני הולכות ומתמקדות יותר ויותר בגברים המסתובבים על החוף, מציגים את גופם לראווה בבגדי ים צמודים. היא החלה עוקבת ללא כוונה אחר המבטים שלי עד שתפסתי את עצמי, ועדיין קשה היה לי להתיק את מבטי מגוף חטוב, מפנים יפות.
אתה רוצה להתחיל עם מישהו? שאלה ורק בגלל השמש לא ניתן היה לראות עד כמה הסמקתי. הייתי במבוכה. רק נענעתי את ראשי לשלילה. יש כאן כמה חתיכים אמיתיים, אמרה וגיחכה. היא קבלה דברים בפשטות גדולה ממני.