אני אהבה

הסרט הזה בדרכו השונה הוא אחד הסרטים המרשימים שראיתי לאחרונה. 
בדרך כלל ביקורת מתחילה בסיפור הסרט, אך כאן הסיפור תופס מקום משני בלבד. 
סרט הנמשך כ 140 דקות ורק ב20 האחרונות מתבשלת לה איזו עלילה, שגם היא לא נורא מעניינת ולא מחדשת. 
אישה נשואה מבוגרת מתאהבת בצעיר. מה כבר אפשר לחדש. 

הסרט מתרחש בבית משפחה עשירה מאוד. הבעל תעשיין אשתו שאותה הביא מרוסיה, שלושת ילדיו. 
הסרט מתחיל במסיבת יום הולדת לסב המשפחה, המוריש באותה הזדמנות את המפעל לבנו ונכדו במשותף. 

הסרט מתחיל קודם לכן, אך זהו פרט עלילתי שנראה חשוב בדרכו של הסרט. 
ההתחלה היא אוסף של צילומים, סצנות קצרצרות, ממש קצרצרות, העוקבות אחרי בני המשפחה. האישה מעלעלת במגזינים. נראה כאילו זה כל מה שהיא עושה כשאיננה בודקת את ריחות התבשילים שלא היא מבשלת במטבח. 
איך הייתה אמה הנערה ברוסיה לפני שהפכה לבורגנית משועממת במילנו. יש כמה הבזקים מעברה. למה נבחר לה השם אמה? לרמז על בורגנית  משועממת אחרת, אמה בובארי. 

עוד משפט עוד חיתוך. מישהו אומר שהבן הבכור הפסיד היום בתחרות ספורט הגיע רק למקום שני. עד סוף הסרט לא נדע באיזה ענף מדובר. היצ'קוק כבר אמר בזמנו שחשוב לגרום לדבר להיראות חשוב בלי שהצופה יודע מהו הדבר. 

ההפסד הוא סדק קטן בחומת המשפחה. רק קימוץ ידו של הסב אחר כך בזמן הסעודה תעיד כמה חשוב היה לו הניצחון. 

האם, סביבה סב הסרט היא רוסיה שהאיטלקי התאהב והביא מרוסיה. כעת היא אריסטוקרטית משועממת. עוד מגזינים. מכתב מבתה המגלה לה שהיא לסבית. עוד סדק שאסור לו להראות לעיני הגברים במשפחה. 

הסרט עוקב בדרכו הסמויה אחרי ההתפרקות של המשפחה הבוגנית הפאודלית. לא שלא ראינו כאלה קודם לכן. אבל כאן הכל הוא רק עוד אבן בפסיפס המתרקם לאיטו. 

הצילום והעריכה של החלק הראשון הוא כזה שאתה נפעם מהצילום והעריכה ולכמה דקות שואל, מה? מתי יתחיל הסרט, אך לאט לאט נשאבים לתוכו. כמעט מתהפנטים, מהקצב האיטי מהתמונות המתחלפות. 

בסצנות אחדות מתברר הקשר העמוק בין האם לבנה. קשר המתנהל ברוסית לעתים, ( הסרט דובר איטלקית כמובן) כשלא ברור אם האחרים מבינים את השפה. 

את האם משחקת טילדה סוונטון. שחקנית נפלאה ויוצאת דופן שלוקחת על עצמה רק פרויקטים מיוחדים. השתתפותה בסרט מבטיחה לו מראש ייחוד. 
אבי המשפחה מוכר את מפעל הטקסטיל. עכשיו יהיו עוד יותר עשירים, אך כבר לא תעשיינים. הסדק הרחב ביותר שנפער בחומת המשפחתיות המבוצרת. 

הבן מביא הביתה את ידידו, אותו בחור לו הפסיד בתחרות. בחור שהוא שף. 

האוכל נכנס כאן בדרך מרומזת בהתחלה, שאחר כך יהפך לתוצאה כפולה ומשולשת , האוכל מסמל את געגועיה של אמה לאוכל של רוסיה שהופך אחר כך לסמל אירוטי וטרגי. כשהסוד יתגלה, הוא יתגלה שוב סביב שולחן האוכל ותהייה לו נגיעה ישירה לתבשיל. 

כשהאם מתאהבת בשף הסרט מקבל נופך מלודרמטי, אך גם הוא מאופק למדי. 
לטילדה סווינטון שכבר איננה ילדה קטנה (מעל חמישים לדעתי) אין בעיה עם תצלומי עירום בתקריב. סצנת אהבה ארוכה, אמורה לענות על ציפיות קהל שהיה לו קשה עקוב עד כאן. אחת הסצנות היחידות שנראו לי ארוכות מדי, עם צילומי חרקים סמליים המוצצים צוף מפרחים שחוזר יותר מדי פעמים ולמעשה משאיר את המלודרמה בקצב האיטי שלה. 

שום דבר לא מתפרץ ממש עד לקראת סוף הסרט, שם המשפחה מתפוררת בדרמטיות. 

כבר ראינו תפאורות של בתי עשירים בקולנוע, כאן יש משהו התופס את העין בעושר המאופק, הכל כך מדויק. הצילום המדהים והעריכה, כשכל אלו מתאחדים את הופכים את הסרט לחוויה יוצאת דופן. 

לצערי למרות שהמוסיקה ברובה טובה, חוץ ממקומות בהם היא מתחילה להיות דרמטית ומכינה את הצופה לקראת איזה שיא שלא מתרחש. לא בדרמטיות. השיאים כאן הם בקולם של אנשים מתורבתים מאוד. 

לוקה גואדאנינו הוא במאי אינטלגנטי מאוד. הוא מהלך בין סגנונות של סרטים איטלקיים של ויסקונטי האופראי ( הברדלס – הארורים – מוות בוונציה) מצד אחד ובין האינטימיות של מיכלאנג'לו אנטוניוני. לא שמעתי את שמו קודם לכן, אך אין ספק שהוא במאי שצריך לעקוב אחרי עבודתו. 
הוא הביא את הקולנוע שלו למעמד המתחרה בספרות במיטבה. ומצהיר על מעמדו המיוחד של הקולנוע. 
זהו אחד המפגנים הוויזואליים המרשימים ביותר של הקולנוע. מעבר ליופי הסרט נראה כסרט של קולנוע. גם כשהוא נראה כאילו הוא סרט אבסטרקטי בהתחלה, עד שנכנסים לקצב שלו ולאיכויות הדקות שלו. 

למשך לא מעט זמן לאורך הסרט שאלתי את עצמי מה כל כך מושך אותי לתוכו. 
האינטליגנטיות והאלגנטיות של הבימוי עושים את זה. גם כשעוד אינך יודע כצופה לאן הסרט מוליך. וכמו שאמרתי, אינך יודע זמן רב.