רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
הסיפור הזה אמיתי לגמרי.
הלוואי והיה חתיכת דימיון הזוי,
אבל הוא לא.
הסיפור הזה עקץ אותי היום אחר הצהריים במהלך אזכרה בבית קברות.
אימו נפטרה ממחלה פתאומית לפני למעלה מעשרים שנה, כאשר הוא היה בן חמש ואחיו היה בן שלוש.
אביהם גידל אותם לתפארת למרות כל הקשיים.
כל שנה נערכת לה אזכרה, שבה הוא מזיל דמעות בלי בושה.
כמה שהוא קשוח כביכול ביומיום – ביום הזה הוא פורק את העצב והגעגועים.
לפני אחד עשר חודשים התחתן.
חתונה יפה ושמחה, שגם דמעות עצב לקחו בה חלק.
חתונה אופטימית למרות הכל.
היום אחר הצהריים הייתה האזכרה הראשונה לאימו מאז החתונה.
אני מסתובב בין כל המשתתפים ולא רואה אותו.
בהתחלה עוד מנסה לחשוב שאולי הוא מסיע את סבתו ישר לחלקת הקבר.
אחר כך אני שומע שהוא לא בא.
שומע ולא מבין/לא מאמין.
אנשים מתלחשים, ואט אט אני קולט:
"בשנה הראשונה אחרי החתונה לא נכנסים לבית קברות!"
כנראה שלא רק לי זה נראה משונה, כי ההתלחשויות מתגברות מכל עבר.
מגיעים לחלקת הקבר.
אני ואביו נשארים על השביל. שנינו כוהנים.
אביו מאמין ולא נכנס פנימה.
אני לא מאמין, אבל נשאר יחד איתו, סוג של תמיכה – שלא יישאר לבד.
כשמסתיימת האזכרה המשתתפים באים בגלוי לשאול את אביו איפה הוא.
שומעים את ההסבר, מנידים בראשם ואומרים, כל אחד בדרכו:
"זה עניין של מנהג."
"עניין של אמונה."
וכדי לחזק את עצמם – מוסיפים, איש איש במילותיו שלו:
"אני מכבד את האמונה."
"אני מכבד את המנהג."
ואני מתפוצץ!!!
בשם אלוהים (Whoever he/she/it may be):
למה?
מי קבע?
איפה כתוב?
אחרי למעלה מעשרים שנה?
איך שוברים מסורת?
מי לוקח אחריות על כך?
הוא בחור זהב, טוב לב , מכבד אמיתי של רגשות הזולת.
מסתבר שמשפחת אישתו מאמינה כי בשנה הראשונה לאחר החתונה – לא נכנסים לבית קברות. לא בדיוק מאמינים. יותר נכון – כך זה "מקובל" אצלם.
והוא, אמרתי כבר, מכבד אמיתי.
אבל:
אני עדיין מתפוצץ!!!
מישהו הרי התחיל את ה"מנהג" הזה.
פעם – לפני אני לא יודע כמה זמן – הגה מוח מעוות ובלתי אנושי את הגזירה הזו, בשם אני לא יודע מה.
ומאז הולכים אנשים בעקבותיה.
כמו עיוורים הולכים אחריה, בלי לשאול, למשל היום:
מה זה עושה לו, שבפעם הראשונה נמנעת ממנו ההשתתפות באזכרה לזכר אימו?
הלו – מישהו שומע?
למישהו יש תשובה, מבעד לענני ה"ככה זה אצלם" וה"מכבד את האמונה"?
תמיד "לכבד" את הגזירות בלי לשאול שאלות?
תמיד להירתע בשם הדת/הפחד?
אני לא מפסיק להתפוצץ!!!
אין ממי לקבל תשובה לשאלותי/זעקותי.
אפילו השמיים ריקים.
בדיוק עכשיו אני קוראת ספר על המנהגים הללו – הם נבעו מתמותת התנוקות הגבוה שהיתה פעם, ומכך שלא היה פתרון לזוגות עקרים – ניסו ללחום במוות ולהניא אותו מלהתקרב למשפחה הצעירה.
כיום – למנהגים לפעמים יש את התוקף החזק ביותר עבור אנשים. לעתים הם ממש קוץ ב…ולעתים הם נותנים כוח ומשמעות למחזיקים בהם.עד כדי כך שאם תעז לומר לאדם שזהו מנהג ולא הלכה ולכן לעתים- אפשר לוותר עליו – הוא יביט בך כאילו הצעת לו להצטרף לכת השטן.
אני לא ידועת מה דעתי על העניין שהצגת כאן – המתים יקרים וחשובים אך גם הנישואין הצעירים הם כאלה ויכול להיות שבמצבו כרגע המנהג דווקא התאים לו. מי יודע?
תודה, מיכל, על הארה של זווית נוספת.
חנוך,
עשרים שנה הוא חשב וכיבד את אמו. והפעם הוא חשב גם על עצמו. האזכרה היא בנוכחות שבלב, לא על יד המצבה. יש מתאבלים ש"נגמרים מצער" בבית מבלי לעלות לקבר אפילו פעם אחת. עלייה היא דבר סמלי. אני מרגישה שהרחקת לכת, ודנת אותו לחומרה.
אותו בכלל לא דנתי, לבנה!
דנתי באטימות של:
1.) משפחת אישתו שאצלם זה "נהוג", ואשר פחות או
יותר כפתה את זה עליו.
2.) את הנהייה ההמונית אחרי מנהגים פרימיטיביים
שמישהו הנהיג פעם מתוך רצון להיות "יותר
קדוש מהאפיפיור" ולהרבות באיסורים.
גם אני מתנגדת לצרות העין והנפש של מנהגי הדת. אבל במקרה הזה אני מצדיקה את הבחור, גם אני מאמינה שאבל הוא בלב, לא באבן פינה. אני מעולם לא פוקדת את קבר אבי מאז הלוויה, ומתאבלת עליו בליבי. זוכרת אותו יום יום בלב. זו המצבה האמיתית. וכך את בן זוגי שמת. זוכרת בלב. אינני פוקדת אבנים. גם לא בכותל. אלוהים שומע איפה שאתה מדבר אליו. טקסים דתיים הם לא יותר מחילול אלוהים בעיני.
שאלתי פעם פסיכולוגית אתאיסטית לחלוטין מה קורה לאחר המוות עם כל הידע, טוב הלב, החוכמה והרגשות שנאגרים בתוך האדם.
להפתעתי הגדולה היא ענתה לי:
"הם נשמרים בליבותיהם של בני המשפחה."
מאז גם אני לא מרגיש כמעט כלום ליד הקבר של מישהו קרוב, ולעיתים רחוקות בכלל מגיע לבית הקברות.
התשובה שלה מספקת לי "חומר גלם" לזיכרון!
אצלנו לא נכנסים לבית קברות אם את בהריון. זה לא מפריע לי. בה בעת ברור לי שזה רק מנהג ואני יכולה לסתות בו אם אני מרגישה צורך בכך. שנה טוב ובשורות טובות.
שנה טובה, אומי!
אני לא מבינה למה אתה מתפוצץ מזעם איש באמונתו יחיה ואם לחתן לא איכפת למה שלך יהיה אכפת עד כדי זעם, אני לא אוהבת את הכינוי מנהגים פרימיטיבים ,יש בו התנשאות ,אתה בעצמך כתבת שאתה מדיר רגלך לאחרונה מבית הקברות ,ושהאבל הוא בלב, אז למה אתה מלין על המנהגים המאלצים חתן להתרחק מבית הקברות שנה מיום חופתו?! אולי יש לכך משמעויות , שאינך , יודע לו היו אלו מנהגים של שבט אפריקני או אינדיאני, גם היית מתפוצץ מזעם? איני אוהבת את השיפוטיות בדבריך והדבקת התוויות ,סורי
אני חוזר בי,חנה, מהביטוי "מנהגים פרימיטיביים", שאכן יש בו שיפוטיות.
מעבר לזה – מהיכרותי העמוקה את החתן – הוא מתייסר בתוכו, אך לא אליו יש לי טענות. הוא, בטוב ליבו, החליט להעדיף את "שלום הבית" עם משפחת אישתו הטרייה.
הטענה שלי היא כנגד המנהג הזה, שמי שהחל אותו לא חשב על כל ההשלכות, וכעת אנשים שפוחדים בעמקי נשמתם מאי מילוי "מצוות" – נוהים אחריו.
צריך לבדוק מה עומד מאחורי המנהג בוודאי יש משמעות לכך ,ומכל מקום זוהי בחירה שלו לחיות תחת לחץ וכפיה כזאת זה השיעור או המבחן, שהוא צריך לעבור בתוך הזוגיות הזאת
מכיוון שפתחת את העניין לדיון אענה בכנות.
אני פשוט לא מאמין:
"מגיעים לחלקת הקבר.
אני ואביו נשארים על השביל. שנינו כוהנים.
אביו מאמין ולא נכנס פנימה.
אני לא מאמין, אבל נשאר יחד איתו, סוג של תמיכה – שלא יישאר לבד"
מי קבע שאותה הלכה ישנה שכהן לא נכנס לבית קברות היא יותר טובה ויותר נכונה מבחינה פסיכולוגית מזו שהבאת לכאן?
הלכת הכהנים באה מכך שטומאת מת "נדבקת באדם". ואם מחר יבוא המשיח ומחרתיים יצטרכו להקריב קרבנות בבית המקדש לא יוכל האב (רחמנא לצלן) להשתתף בהקרבת הקרבנות במוצאי חג סוכות .שלא לדבר שאי אפשר יהיה להטהר בגלל "הפרה האדומה" (במדבר ט").
שזה בכלל מנהג הגיוני פסיכולוגי במיוחד.
אני מסכים לכל מילה שלך, גיורא, בקשר ל"מנהג" הזה, שגם הוא חלק מסדרת המנהגים שדעתי עליהם שלילית.
כאשר אני כבר מגיע פעם (לעיתים רחוקות מאוד) לאיזה שהוא בית קברות – אני נכנס גם נכנס.
רק כואב לי לראות את האב בבדידותו מחוץ לחלקת הקבר ולכן אני נשאר עימו.