רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
ספרו של העיתונאי חנוך דאום "אלוהים לא מרשה" עוסק במסעו הפנימי
מדתיות קנאית ואוטומטיות לדתיות חושבת ומתונה וחושף מערכת חיים
פנימיים קשה כשאול.
הספר כתוב כ- 4 מכתבים:
מכתב לאבא.
מכתב למגזר.
מכתב לאלוהים.
מכתב לרעיה אהובה.
במכתב לרעייתו שואל אותה ואת עצמו הסופר שאלה קשה, נוקבת וביקורתית:
"… חלפו עשר שנים והאמונה שלי באלוהים השתנתה, דעותי השתנו,
ועוד מגוון דברים שניתן בעטיים לטעון כי הפרתי חוזה… אין יום שאיני
שואל את עצמי האם זה הוגן כלפייך. האם זה מותר. האם אין בכך
מעשה רמייה כלפי האישה אותה אני אוהב. אני שואל את עצמי עד מתי
תסכימי לספוג את השינוי, מתי לא תוכלי עוד. האם לנצח תנצח האהבה?"
אני מוצא ששאלה זו תקפה גם לגבי וגם לגבי אחרים ואחרות.
זו שאלה שמטרידה אותי – אך תשובה אין לי.
זוגיות היא מסע בשניים, שיש בו לדעתי מחוייבות לא כתובה לשינויים ,לדעות לאהבות ומחשבות של בני הזוג, איפה אם לא על הבמה הזאת ,נוכל להגיש את מכאובינו ,שמחותינו מחשבותינו וגחמותינו ,זהו מבחנה האמיתי של הזוגיות האמיתית רבת השנים ,כשקסם ההתאהבות מתפוגג לו, זה מה שנשאר וזה הרבה ,אכן מסע מרתק!
אהבה אין פירושה להקריב את החירות הפנימית, או את חופש הבחירה של הדעה והמחשבה. כל עוד האחד אינו כופה את השינוי שהוא עבר על זולתו ואינו מפריע לחייו – היכן הרמיה?
סוף כל סוף ניראות בברור פניך המזוכיסטיות
תחושתו של הסופר היא כזו:
התחתנת עם בן אדם אחד, והנה הוא הפך לאחר לגמרי.
כאמור – זו תחושתו ולא תחושתי.
טוב, הזוגיות שלי עדיין בחיתוליה. אבל כל אחד חושב מה יהיה אחרי שינוי (במיוחד אם הוא קיצוני). אני מניחה שאין לזה תשובה, כמו שאנחנו לא יודעים מה יהיה איתנו מחר. פשוט צריך לחכות ולראות, לא?
הספר של דאום אינטליגנטי מאוד.
אין להפר חוזה על כל שטות .
הרי אני מכירה גם המון מקרים הפוכים וב"ה לא אצלי.
מצד שני גם דאום צריך ללמוד להבין שהשינוי שלו צריך להתחשב בעוד פקטורים כמו חינוך ילדים כך שאין תרופות פלא וכל שינוי מצריך יותר הבנה מאהבה סוחפת.
לדעתי הספר די טיפשי, מין בעיטה ילדותית שלי אישית לא עשתה כלום. לא הצלחתי לקרוא יותר משני דפים.
אם כבר אז ספר על הנושא אז כדאי לקרוא את ישראל סגל ז"ל או דב אלבויים שהיה מורי .
לדעתי, התאמה בין בי זוג נוצרת גם על פי התאמה ביכולות ההכלה שלהם. בדיוק כמו בקלישאה "מין מוצא את מינו" מתברר שככה זה בזוגיות, הנפש אמורה לדעת לזהות את האנרגיה של האחר. יש אנשים שמשתנים יותר במשך החיים ויש כאלו שפחות. האהבה היא לא המילה המדוייקקת ,אלא היכולת לאפשר לאחר למצות את חייו לצד בן הזוג. אחת הסיבות בעיניי לגירושין ,היא, "טעות בזיהוי" הנובעת לעיתים מחוסר בגרות. זוג מתחתן על בסיס כלשהו ואין זוגיותם עומדת להם בעיתות שינוי או בעיתות משבר ,ולכן לדעתי, השאלה בעצם היא לא עד מתי אלא ,האם אנו הזוג שמסוגל למסע המשותף שאליו יצאנו. אם התשובה היא כן, אז הכל פתוח וכל אחד יכול להתפתח ולהשתנות על פי צרכיו.