קפה תנובה ואישה אחת

 

 

זה סיפור לגמרי אישי.
כל קשר בין הדמויות למציאות הינו על אחריות הכותב בלבד.

סיפור על אישה ותהליך ארוך.
אישה ואני לאורך כל הדרך.

 

היא היתה בת חמש עשרה, בכיתה ט".

אני הייתי בן שש עשרה, בכיתה י".

כיתה מול כיתה באותו מסדרון.

 

כשהחלטתי ליצור קשר – עשיתי זאת בדרך הנועזת והמקורית של משלוח פתק (בו תיארתי את עצמי בצבעים אופטימיים לגמרי, וקבעתי מקום ושעה) על ידי צד ג".

כשהגיעה – הסתבר לה שמדובר במישהו אחר מאשר היא חשבה.

נו, מילא.

 

היא היתה הראשונה שלי, ואני הראשון שלה.

שתי יציאות לבילוי שלעולם לא יישכחו:

– "אין אהבות שמחות" של יוסי בנאי.

– קונצרט של הפילהרמונית. בסופו של הקונצרט שאלתי אם היא 
  רוצה שאלווה אותה הביתה, ליישוב שלה, והיא כמובן סירבה. 
  היא סירבה, ואני בחכמתי כי רבה, קיבלתי את הסירוב כלשונו
  ("כשאת   אומרת לא למה את מתכוונת?" יוק!).

שלוש פעמים התחברנו, ושלוש פעמים נפרדנו.

התחברנו בלהט גדול, ונפרדנו בקול דממה דקה.

 

כשנתיים לאחר הפרידה האחרונה – החליטה לתת עוד צ"אנס.

ישבה וכתבה מכתב נרגש (לא אימייל – כתוב על נייר, עטוף במעטפה, בול והרבה אהבה).

יצאה אל הדואר לשלשל – ובדרך

פגשה את הדוור

שהביא לה הזמנה לחתונה שלי! 

נו, נו – אף אחת לא היתה רוצה להיות בנעליה, ואת כאב הלב קשה לתאר.

שנה לאחר מכן – פגשה, באירוע חברתי, את אחד מחברי הטובים לתיכון. בפרץ של כנות אלטרואיסטית הוא דאג לעדכן אותה: 
"לא רק שהוא נשוי. יש לו עכשיו גם ילד!"

גם בנקודת זמן זו אני בטוח שלא הרבה היו מסכימות לתפוס את מקומה.

בכל השנים הללו – יצאה עם אחרים, בילתה, למדה באוניברסיטה, עבדה.

פעם, בשיחת נפש עם אבא, הוא אמר לה: 
"כנראה שהוא עדיין יושב לך איפה שהוא בראש". 
"מה פתאום? נשוי פלוס ילד?  בכלל לא!"

בשנה האחרונה ללימודי מדעי החבר"ה בחרה להכין עבודה סמינריונית בנושא "הסוציולוגיה בקיבוץ".

הימים ימי טרום אינטרנט וגוגל. 
הימים ימי ספריות מעופשות, שמנוהלות על ידי כרטיסיות ידניות. 
הימים ימי עדנה למכונות הצילום בפקולטה: 
אחד מוצא חומר, והשאר מעתיקים.

בהבלחה גאונית, תוצאת יאוש מתקדם (המועד המתקרב של הגשת העבודה) – נזכרה בהיותי חבר קיבוץ.

ישבה וכתבה לי מכתב (עדיין מכתב של נייר), ובו ביקשה עזרה במציאת חומר מתקדם על התנועה הקיבוצית.

הפעם לא עצר אותה הדוור, והמכתב עשה דרכו בשלום.

מה שהיא לא ידעה הוא שבאותו זמן הייתי כבר גרוש.

כשהגיע המכתב – ראיתי זאת כ"אצבע אלוהים", 
ולא התכוונתי לוותר על הסיכוי הזה!

ארגנתי חומר אקדמאי במהירות שנחשבה אז לננו שניה, 
וקבענו פגישה בתל אביב.

קפה תנובה באלנבי, 8 במאי.
(יום השנה לנצחון בעלות הברית על הנאציזם).

היה מרגש בקפה תנובה. 

היה הרבה יותר ממרגש!

התחתנו ביום השנה האחד עשר לפגישתנו הראשונה בתיכון. 
( עד כמה שידוע לי חתונתנו היתה האירוע ההסטורי בתאריך זה עד היום).

חתונה יפה.

אישה יפה, זוהרת. 

כלה מקסימה.

לבבות פעמו בקצב מיוחד – קצב הגורל שגבר על כל הקשיים והמהמורות שבדרך!

 

בקפה תנובה נוסדה (לא – לא מדינת היהודים)…..