אִם יֵשׁ בִּכְלָל זְכוּת,
אוֹ שֶׁכֻּלָּן הִתְבַּצְרוּ כְּחוֹבוֹת,
הָיִיתִי שׁוֹאֶפֶת אֵלָיו,
הַנּוֹעָז הַהוּא,
שֶׁיִּהְיֶה לִי כְּנֶכֶס.
בַּל אַחְמִיץ
אֵת בָּהַק עוֹרוֹ,
בַּל אֶטְעֶה
וְאוֹתוֹ אֲשַׁכֵּן
בְּצִנְצֶנֶת נִימוּסִים.
תֵּן לִי אַתָּה
פֵּרוּר שִׁגָּעוֹן
עֵירֹם,
טִפַּת זֵעָה עֲגֻלָה,
שֶׁקֻּפָּה.
בְּשְּׁבִיל חָלָבַי
תִּדְבַּק בִּי, תִּצְרֹב.
אִם יֵשׁ בִּכְלָל זְכוּת,
אוֹ, לְכָל הַפָּחוֹת
מַתָּנָה,
אוֹתְךָ אֲקַפֵּל
וְאֵל תּוֹכִי
אֲקַלֵּף.
"אוֹתְךָ אֲקַפֵּל
וְאֵל תּוֹכִי
אֲקַלֵּף"
אהבתי את הרעיון אבל לא בטוחה שזה אפשרי
מספיק, תמי, שאת אוהבת את הרעיון, כי הרי בשירה – אין דבר כזה שאין דבר כזה, נכון?
תודה.