רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
ייאמר נא מראש:
יסלח לי אלוהים (Whoever he/she/it may be) על ה"אפיקורסיות" שאולי תשתמע מהסיפור הבא.
היתה אישה קשה ורעה.
את כל מי שסביבה דיכאה:
את בן זוגה (אני לא אוהב את המונח "בעל" בהקשר של זוגיות, מה עוד שבמקרה זה – היא היתה "בעלתו"),
את ילדיה ואת אימה הקשישה.
אפילו פניה הביעו קשיחות, דחייה ורוע למכביר.
עם בן זוגה לא דיברה מעולם, אלא נבחה עליו. חילקה לו הוראות, ציוותה עליו ציווים והוא "קשקש בזנב" וציית.
את ילדיה קשרה לסינרה באמצעות הדיכוי, כך שרק לאחר שעברו את גיל 30 העזו ועזבו את הבית למגורים עצמאיים.
יחסה לאימה הקשישה היה המקומם מכל:
חוץ מלהכות אותה באופן פיזי – הלמה בה בלי הרף בעלבונות, צעקות, התנערות מאחריות ובהתעלמות.
אתמול בבוקר נפטרה באופן פתאומי.
אחר הצהריים נערכה הלויה.
כל המשתתפים געו בבכי.
בכי אמיתי, לא מזויף.
בכי על הפתאומיות, בכי על בן זוגה, בכי על ילדיה, בכי על אימה האומללה.
באופן פרדוקסלי – הריק שהיא הותירה אחריה – ריק גדול הוא:
לפני כן – היא שלטה בבית והכניסה בו סדר.
סדר של טרור, אבל סדר.
והיום הם נותרו ללא מסגרת וצריכים למצוא לעצמם נתיבים.
באחד ממקורות היהדות נכתב:
"אדם שמת – הכל קרוביו."
כלומר – על המת אומרים רק דברים טובים ושוכחים/סולחים על הדברים הרעים.
עמדתי שם, בבית הקברות, ותהיתי על מי אני מתאבל:
האם בכל זאת אני מתאבל גם עליה, שנפטרה בפתאומיות ובגיל צעיר יחסית,
או שאני מתאבל אך ורק על בן זוגה, ילדיה ואימה.
עדיין אין לי תשובה לשאלה זו.
למת סולחים על הכל, במיוחד ברגעים האלה, הראשונים בבית קברות
אולי אפשר לבכות על הקושי שהיא חייתה בו, קושי שגרם לה להיות כזאת. קשה לא להרפות, קשה לשלוט. אפשר לבכות על שלא ראתה דרך אחרת.
אנשים שלא היו פתורים עבורינו בחייהם קשה יותר להפרד מהם.
אם הייתה צדיקה הייתי גועה בבכי ברור. ולאחר תקופה מגיעה ההקלה.
מאחר ולא הייתה קלה היא מעוררת יותר שאלות רגשות מודחקים עולים ועוד.
צריך להבחין בין מנהגי אבלות לבין צער שבלב