מיוזיקה

אמש היינו בקונצרט פתיחת עונת הפילהרמונית, בניצחונו של זובין מהטה. מה שאני מתקשה לעקל בקונצרטים מן הסוג הזה הוא הכלל שלא לזוז ולא להזיז, לא את הרגליים, לא את הידיים, לא את החזה ולא את המותניים. אלא שדרך הטבע של מוסיקה טובה היא להביא לידי תזוזת הגוף ולעתים דרוש מאמץ של ממש על-מנת לרסן את האיברים. אני נזכרת בקליפ שראיתי פעם ובו ילד בן שלוש מנצח על תזמורת דמיונית בסלון ביתו וכשהקטע מגיע לשיאו, גם הקפיצות שלו כבר אינן מסוגלות לעקל את הצלילים והוא נופל ארצה ומתגלגל בעונג. תתארו לעצמכם כמה כיף היה ללכת לקונצרט של הפילהרמונית עם מקל מנצחים ביד ופשוט לרקוד.