הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
לפעמים קורה שהילדים נעלמים אל תוך עולם פרי דמיונם ואני נשארת כאן ומתבוננת בהן ומתענגת מכל דקה יקרה. זה מרגיש כקסם ואני עשויה למצוא את עצמי מתהלכת בבית על קצה האצבעות בניסיון למנוע ממנו להתפוגג. להזכיר להם שיש שיעורים לגמור למחר לא בא בחשבון. הבעיה היא שאני יודעת שמישהו יקבל על כך על הראש בבה ביום. רגע, יש לי פתרון. אני אכתוב פתק למורה ואבקש ממנה לא להטיל אלא עלי את העונש – לכתוב חיבור של 300 מילים בשאלה מדוע בתמונה הגדולה יותר חשוב שהילדים ישחקו יפה ביחד מאשר יתיישבו וייעשו שיעורי בית.
נדיר, נדיר בחיים למצוא רגעי נחת כאילו, וכל רגע כזה הוא שיעור גדול..
שלי כבר גדלו, אבל אני זוכרת ומתגעגעת לרגעי החסד האלה, להם ולי.
אני בעד הכנת שיעורים בכיתה, למען האמת.
כן, יש חיה כזאת.
בלא מעט ארצות.
תודה על העלאת הנושא, אומי.
רבקה
נכון. גם אני באותה בעייה כבר שנים, אפילו שהאחרון כבר משחק עם עצמו.