הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
התרגלתם אולי אלי: שומעת על איזה אסון וכבר מתקשה לכתוב בלוג. אוי לחיים ולמטרדים הבנאליים שלי. הפיגוע שהיה עתה בהודו נמנה כמובן עם אותם האסונות. אי אפשר להתעלם ממנו על מידותיו העצומות והעמוקות. בה בעת ברור לי כי עבור המשפחה האינדיווידואלית שנפגעת, אסון הוא אסון, בין אם הוא קורה רק לה ובין אם הוא קורה למשפחות רבות נוספות. כמו-כן, עצם הדרך בה נעשית אני מודעת לאסון כלשהו, היא שרירותית למדי. היא תלויה בכך שהתקשורת החליטה להעביר את המידע הזה אל הציבור. היא גם תלויה בכך שהקשבתי לחדשות באותו יום. מזה יוצא שגם ההימנעות שלי מלכתוב על החיים והמטרדים הבנאליים שלי כל פעם שאני שומעת על אסון נגועה בשרירתיות מה וכן גם בצביעות, שהרי אסונות מתרחשים כל הזמן. תזכירו לי כמה נשים נאנסות כל שנייה?
אני לא חושבת שזאת צביעות. זה באמת מעסיק את המחשבות ומעיק.
וזה לא תלוי רק בתקשורת, כי בארץ קטנה כמו ישראל, גם אם לא מכירים אישית, מכירים מישהו שמכיר, והרבה פעמים אני שומעת על אסונות מחברים, שכנים, מהבנות שלי, ורק אחר כך מדליקה טלויזיה או רדיו.
וזה באמת אסון גדול מאד, גם לנו ובטח להודים.
אוי כן ענת. אני פותחת את המחשב הבוקר ועוד ועוד פרטים נוראים מלחשוב עליהם יוצאים. ואין לאן לברוח……………………
לרוב משתתפי הבלוגים כאן דווקא יש לאן לברוח:
ארוטיקה, שמרוטיקה – ומישהו הגדיל לעשות וכתב באירוניה על איך התקשורת מפוצצת בלון על מפוטרים – כאילו לא מדובר באנשים אמיתיים, במשפחות שלא יודעות איך יביאו אוכל הביתה לילדים כבר היום –
מה זה משנה? העיקר שאפשר לכתוב על זה איזה שיר נחמד ולהתלטף ביחד.
סתם שטויות מה שהולך בחוץ – העיקר שיש לי יופי של שיר.
למגיב האלמוני שאצלך אומי רוצה לומר את דעתי:
איזו תגובה ביקורתית ולא מבינה. אז נכון שקורים דברים בעולם ונכון שקורים דברים בארץ ונכון שקורים דברים לאנשים קרובים אבל דברים גם קורים לאנשים האלה שכאן נכון? הנה אני, יכולה להגיב בחיוך ובמילה טובה, יכולה להשתתף במשחק או בשיר, יכולה לקרוא אירוטיקה שמרוטיקה ואז? מה בדיוק הבעיה? מה זה אומר עלי? כלום גדול בריבוע. הבעיות של העולם צובטות, הבעיות של הארץ צובטות, הבעיות של המכרים שלי צובטות. החיים שלי שרק אהיה בריאה מלאים בצביטות, שלא תרצה להתחיל אפילו לדעת. אז מה זה אומר? שאסור יותר לחייך? שאסור יותר להגיד מילה טובה לאחר? שצריכים רק לשבת ולבכות על אחרים או על עצמנו? לדעתי, בדיוק להיפך! צריך להיות מקום כמו כאן לאומי, מקום להתפרק. צריך להיות מקום כמו כאן הבלוגיה, בשביל להזרים אנרגיה של אופטימיות , בשביל להזכיר לכולם שיש בחיים גם ספר, גם שיר, גם אירוטיקה וגם אהבה. לשקוע במרה שחורה זה קל. לייצר תגובות בקורתיות לאנשים שמנסים לתפקד בעולם הקשה הזה בלי לרחם על עצמם ובלי לקטר על החיים זה הכי קל.
אז למגיב הזה אני אומרת, נסה לחפש דברי אור גם כשנדמה שהכל שחור…ולא, אל תנסה אפילו לקרוא לאור צביעות או בריחה…זה פשוט אור, זה מה שזה, וכשיש קצת ממנו, מה יותר פשוט מלהגיד תודה?
מדובר באסון יוצא דופן ברוך השם לכן הזעזוע , האם את יודעת שכל מפגרת חוסה מוטרדת מינית לפחות פעם חת בחייה ואף מעבר לזה?
מי נמשך לחוסה ומפגרת?
מסתבר שהמון גברים .
זו לא משיכה…
אולי ראית אומי את הכתבה שהייתה במוסף סופשבוע של הארץ תחת השם "מחתרת הפאפארדלה" הנה קישור: http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,582,209,30222,.aspx
הכתבה המחישה לי משהו שאני יודעת כבר מזמן, שאני לא חיה את החיים הנכונים. שלהשיג שקט, להיות עדה ליופי, יש לאלו השלכות משמעותיות. שאני לא רוצה להיות עדה לכל הטירוף שמתפרץ עלי כל פעם שפותחת את האינטרנט. טלויזיה אני לא רואה (היא לא ממש מחוברת לכלום חוץ מל dvd). אבל אפילו כשאני נשבעת שרק "גלריה" ואתרי אוכל אני אקרא היום זה מצליח להתקיף אותי מאי שם.
ואני קוראת לעצמי לייסד במקביל לתנועות ה slow food את תנועת ה slow knowledge. שמשמעה הוא לא רק לדעת פחות, הרבה פחות ולהיות חשופה הרבה פחות להשתנות הרציפה של זוועות לנגד עיני, אלא גם לייצר לאט לאט ומתוך הנאה טקסטים משל עצמי.
פתאום אני חושבת על הנושאים שאני בוחרת לכתוב עליהם. קשים נורא.
ולקינוח אני ממליצה מאוד למי שעוד לא ראתה לצפות בסרט wall-E, ילדים הם תירוץ טוב לראות את הסרט אבל לא חייבים אותם.
(אוי כמה כתבתי!)
אוי כמה אני אוהבת כשאת כותבת הרבה! אני כבר רושמת את עצמי כחברה הראשונה בתנועה שאת מקימה. אני לגמרי שם. ותודה על הלינקים — אגש אליהם עד ערב יש לקוות!
תודה מותק!