הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
היום (ו" תשרי) לפני שלוש שנים נפטרה סבתה של בן זוגי. גיגי. כך היו מכנים אותה נכדיה כולל אני. (זוהי זכות קנויה לנכד הראשון, במקרה הזה נכדה, להעניק את השם לסבים וכך היה גם כאן.) זמן קצר לאחר שהפכנו לזוג, נסעתי לדרום אפריקה כדי לבקר את הוריי ובהזדמנות זו הלכתי יום אחד לשתות כוס תה בביתה של גיגי. מאז היינו ידידות. אנו מאד אהבתי אותה והיא אותי. גם למדתי ממני הרבה, בכל מיני תחומים — היא קראה המון — כולל בנושא של אייג"יזם. פעם היא אמרה לי: כשאת הופכת לזקנה, מפסיקים לשוחח איתך סביב שולחן האוכל. When you get old, people stop talking to you around the table אני מעבירה בזה ובזכרה את הדברים הלאה — באהבה רבה ובסליחה רבה ובכוונה אקטיביסטית מובהקת.
Edie Jacobson, 1915-2005
אידי בת דוד ובינה, יהי זכרה ברוך.
כל חכמת הזיקנה ועלבונה במשפט אחד – מתייחסםם כמו אל תינוק רק ללא החום וההתפעלות.
המשפט שלה צריך לשמש כסלוגן – להדביק על מכוניות, על דלתות, ללבוש על חולצות.
אל תפסיקו לדבר עם זקנים ליד השולחן!
בדיוק כך הרגשתי כששמעתי את הדברים ועד היום מרגישה כך — שחייבים לספר לכולם — כי רובנו מן הסתם לא שמנו לב שכך אנו מתנהגים. תודה רבה מיכל! (נ.ב. אני באמצע לקרוא הפוסט האחרון שלך — תודה גם על זה :))
יהי זכרה ברוך
יהא זכרה ברוך, גם סביב שולחן האוכל…
אומי, משתתפת בצערכם.
גם אצלנו יש סבתא גיגי, תבדל לחיים ארוכים.
אמן, שלומית. ואיזה קטע — זה באמת כינוי סבתי כזה…
יהי זכרה ברוך .כתבת כל כך יפה , בכמה מילים. המון.
סבתא גיגי מייצגת את כל הסבתות שישנן ואלו שנהיה . נפשה אינה מזקינה רק גופה ,ואת זה שוכחים הצעירים, השקועים בעניני היומיום שלהם, יהי זכרה ברוך
סבתות הן מתנה נפלאה.
אני מצטער שלא "ניצלתי" את קרבתן וחברתן (עם אחת מהן לא ממש תִּקשרתי), כשניתן היה.
גיגי, זכרה לברכה, נשמעת כמו דמות מרתקת ונבונה.
תודה ששיתפת.
יהי זכרה ברוך. משפט מלא חוכמה ואמיתי.
תודה רבה רבה חברים — דבריכם מאד מחזקים.
לפעמים מתייחסים לזקנים כמו לתינוקות, אך פעמים רבות פשוט מתעלמים מנוכחותם. אני זוכרת שהייתי הולכת עם אימי, שתחייה, ובמושים של היום היא לא הייתה זקנה, הרופא היה מתעלם ממנה ופונה אלי. אני הייתי מפסיקה אותו ואומרת לו היא חולה אך היא מבינה ויכולה ללמד גם אותך דברים מספר. היו, ועברו מאז כעשרים שנה אימי בת תשעים ושלוש ואני עדיין נהנית לשוחח עמה.
הי עדנה. היתה לי בדיוק אותה חוויה עם הוריי. שווה בלוג בפני עצמו לא? זה נורא. איזה יופי אבל ההמשך של הסיפור שלך. שנת בריאות לכולכם! אומי.