הספד לחופש הגדול

אישי שמע לאחרונה על המונח ה"עונש הגדול." זה מצחיק אך בה בעת מעציב אותי, בנימה דומה לשיר הזה של נעמי שמר "הכל אני יכול בחופש הגדול." השיר נכתב מנקודת מבטו של ילד והוא מושרש היטב בעבר (אולי נסע לכפר, ללבוש סינר כחול). כבודה של הנוסטלגיה במקומו מונח. אני אף מוכנה להניח כי חלק מההווי האידילי הזה מעולם לא היה קיים עבור חלק גדול מהחברה הישראלית (ובכלל, למשל, בשבילי, שגדלה במציאות אורבאנית דרום-אפריקאית). ובכל זאת, אני מרגישה אובדן. אובדן של מה? של ערכים? אולי (לעזור שם בבציר, וקצת לקצור חציר). אולם חלק מהביטויים שבשיר מסמלים עבורי אובדן עוד יותר גדול — של חופש פעולה בסיסי (לשכב לי על הגב על חולות זהב). אמנם, נראה לי כי מתוך חיי ההיי-טק והמרוץ-עכברים שיצרנו לעצמנו, איכשהו הצלחנו להפוך את החופש הגדול הזה לעונש גדול, לא רק בשביל ההורים אלא גם עבור הילדים עצמם – שנדונים לבלות את ימי הקיץ הארוכים במעבר ממסגרת אחת לשנייה ואת יתרת הזמן לחלק בין המסכים השונים (מה שבא ליד). בתוך כך הצלחנו להחריב את האפשרות "לצמוח ולגדול בחופש הגדול" אך בעיקר הצלחנו להחמיץ את ההזדמנות הטמונה בו רק להיות.