הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
בשבילי לפחות החלק הכי קשה בלהיות דתי זה להתפלל. דווקא הדבר הזה שאמור לתת לנו נחמה ושגם נותן נחמה כך אני מניחה. ודווקא כאשר עצוב לי ורע לי ואני כועסת על כל העולם אז הכי קשה לי. כאשר משהו טוב קורה אני עלולה להתמלא פתאום עד אפס מקום הכרת תודה ואולי זה מן הפחד מן האבדן שחייב לבוא. רק על ילדיי התפילה באה לי הרבה ועמוק ובלי קשר.
מה זה "להיות דתי" ואיך זה קשור לתפילה? תפילה היא מצב אנושי באשר הוא…
תפילה זו גם מצווה. ובדיוק כאן הקושי, כי לא תמיד נוצר המב הנפשי המתאים…
הצורך לכוון כל בוקר מחדש , להתעמק בסידור, הוא קשה.
ובאמת שרע לאורך תקופה את כאילו לא נשמעת. אם כי המדובר בטעות. וכשטוב את מודה. ועל הילדים חייבים!
אצל בני זה שונה. פעם ברגע רע, ראיתי אותו מתפלל ובוכה, מתפלל ובוכה. וידעתי שזה בא לו מהעומק. דרך אגב עוד כשהיה בגן ואנו רק מין מסורתים כאלה, הגננת ביקשה שאותו שנעביר לבית ספר דתי, הוא יודע להתפלל ואת היכולת הזאת יבזבז בחילוני.
כיום כשאני חושבת על ישיבות אני רוצה אחת שתסייע לו להתמקד בתפילה גם בגיל ההתבגרות.
שידע שיש מי שאפשר לפנות אליו בין כל בילבולי הגיל.
כל- טוב.
איזה יופי לו אביטל!
נורא יפה מה שאת אומרת, מבחינתי בעיקר החלק על ההצפה ופחד האובדן.
תודה רבה, לי.
כל כך אנושי
ואצלי קצת ההפך, כשרע וקשה מאוד אני מתפללת כמעט כל הזמן, וקוראת ובוכה לה' שיעזור לי. ואילו כשטוב, אני צריכה להזכיר לעצמי להודות. מראה שאני קצת אנוכית. אבל עם השנים אני יותר מודה על הכול. למדתי שהודיה נותנת הרבה לנפש.
אני חושבת שזה הענין של תפילה מסידור מול תפילה אינדבידואלית. אם אני יכולה להתפלל בשפה שלי, איך שנוח לי – אני עושה את זה בתדירות גבוהה ומהלב. מהסידור זה אחרת.
לפעמים אני דווקא מודה על כך שיש סידור:))