היום קרא לי ילד אחד קטן ברחוב "מכשפה." לא נבהלתי בכלל כי בדיוק לאחרונה ראיתי את הפרומו לסדרת הטלוויזיה עם פרנסיס מקדורמנד וזה בדיוק מה שקורה בה. היא משחקת אישה שמזדקנת כדרך הטבע (במקרה שלי, הילד אפילו טרח להסביר שיש לי שיער כמו מכשפה, כלומר, לא צבועה) ובאה ילדה ושואלת אותה אם היא מכשפה והיא מחייכת לעצמה ואומרת, "כן. עכשיו לכי מכאן לפני שאני אוכלת אותך." זה מה שרציתי לומר לילד הזה. אבל אמא שלו היתה שם וגם ככה היא רצתה שהאדמה תבלע אותה והבן שלי היה איתי ולא רציתי להפחיד אותו. גם הייתי עצובה כי בדיוק שמעתי על אבא ששלח יד בנפשו, על רקע גילוי מחלה קשה, אם הבנתי נכון. אם כך, אני יכולה להבין אותו. חוויתי את החולי ואת הזקנה על בשר הוריי.

הנה מקדורמנד (על סרטי נשים):

"Most women's pictures are as boring and as formulaic as men's pictures. In place of a car chase or a battle scene, what you get is an extreme closeup of a woman breaking down. I cry too, maybe three times a week, but it's not in closeup. It's a wide shot. It's in the context of a very large and very mean world."

לינק לפרומו שראיתי

HBO Miniseries: Olive Kitteridge – Trailer #1 (HBO)

https://www.youtube.com/watch?v=ZTHtPIilE6c

http://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-1.2469925