מה עשיתי

קראתי את הראיון עם הש' דליה דורנר.

http://www.themarker.com/career/women/1.2257159

כמובן שחצי מהרעיון עוסק באימהות שלה וכמובן שזה מעצבן כי אם הרעיון היה עם גבר באותו מעמד, אז מקסימום היתה שאלה אחת בעניין והוא היה עונה לה שלא הייתי אבא מספיק נוכח וכולם היו תורמים אנחה וחיוך אמפתי ועוברים הלאה, לדברים החשובים באמת כביכול.

הייתי רוצה לראות ראיון מעמיק בנושא עם הגברים המנהלים את חיינו, מעבר לזריקת השאלה הרטורית המאולצת. תנו להם להתמודד ממש עם הצבת הרעיה והילדים שלהם מול המנהיגות ו/או העיסוקים האחרים שלהם, כולל הרדיפה אחרי כוח או בצע, והמחיר ששילמו על כך בני המשפחה. אם בכלל, הרי לא חובה שהם סבלו.

כשזה בא לאמא, אז ההנחה היא שהם סבלו. השאלה של נקיפות מצפון חוזרת וחוזרת אל דורנר, למרות שהיא דוחה אותה שוב ושוב – אין לי נקיפות מצפון! המראיינת לא היתה מרוצה מן התשובה כנראה אבל אינני מצליחה להבין למה. הרי דורנר השאירה את הילדים שלה בטיפול של אמא שלה, שבאה לגור איתם. זה פנטסי. זה אידיאלי. זה נהדר, במיוחד לאור העזרה שדורנר הושיטה לאמא שלה בצעירותה.

כשאני קוראת את הראיון אני חושבת גם, איך לא, על עצמי, ועל הכישלונות החוזרים שלי. כי, בואו נודה בעובדות, פשוט לא הצלחתי לעזוב את הילדים שלי. אפילו לצאת לכנס שמתקיים בארץ אבל לא מתאים בדיוק לשעות השהות של הילדים בבית, זה סיפור אצלנו. פשוט אין לנו בייביסיטר.

לפעמים אני מנסה לנתח את עצמי ואת הסיבות להתנהגות שלי, שכל כך, אבל כל כך, לא מתאימה לעולם העיסוקים שלי — האקדמיה. ודווקא השאיפה להיות סוג של אמא מושלמת או משהו כזה לא נראה לי משחקת כאן תפקיד, ובטח לא מרכזי, למרות שאני באה ממסורת של אימהות מסורות במיוחד.

אז מה זה? הנה, ארבעה גורמים שהייתי רוצה להציע בתור הסברים אפשריים:

 – ראשית, המחיר האסטרונומי של טיפול בילדים, לפחות אם את מחפשת טיפול שלא ניתן במסגרת המונית.

– שנית, ייתכן וחסר לי אמון בסיסי ברעיון של טיפול בילדים בתור עבודה; אני פשוט מפחדת כשחסר אלמנט האהבה (יחד אם זאת, ברור שהפתרון של דורנר, של אמא/סבתא, גם כשהוא בנמצא, לא תמיד אידיאלי, לא מבחינת האמא/סבתה ולא מבחינת הילדים. כמו כן, ברור שישנן מטפלות אוהבות ומיוחדות, גם תמורת שכר. אבל דרוש מזל למצוא את הבן אדם המיוחד הזה ו/או השקעה רבה, של זמן ושל כסף, ואז כבר חזרנו לנקודה 1 לעיל.)

– שלישית, הבית מבולגן.

– רביעית, גדלתי בבית בו הוריי מאד נכחו ורק פעם בשנה, במשך כשלושה שבועות, הם היו נוסעים לחו"ל. בזמן הזה, היו באים זוגות צעירים לגור אצלנו וכמה שנאתי את זה!!!!! אם כן, מסתבר שהבעיה העיקרית שלי היא שאני יותר מדי זוכרת מה זה להיות ילדה ואני יותר מדי מרחמת על הילדים שלי. ואל תחשבו שאינני מודעת לכך שאף הם, כשיגדלו בע"ה, ויהיו להורים בע"ה, יבחרו לעשות ההפך ממני –מאותה סיבה בדיוק.